פרק שישי.

למחרת בבוקר הגיע דורי מוקדם מתמיד לבית הספר. הכיתה היתה עדיין ריקה ודורי התיישב במקומו וניסה לארגן לעצמו את המחשבות. הוא הוציא מהתיק את העיתון והסתכל שוב ושוב בכתבה בעמוד 2: ילדה נפצעה מאבן שהושלכה מגשר לעבר המכונית שבה נסעה עם אביה בירושלים. המשטרה חוקרת. צילום גדול של הילדה, נישאת בידיו של האיש שאמר "אני רופא", התנוסס על פני שליש העמוד. בקצה הצילום, בזווית הימנית שלו הבחין דורי במין חבל שחור, מתעגל כמו חצי ירח. דורי זיהה אותו מיד: הזנב של בלומן. "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" הביל אותו קול. היא נכנסה לכיתה ובידיה ערימה  של דפים. עיניה הירוקות חייכו חיוך ערני של בוקר ושיער הדבש שלה היה קלוע בצמה על עורפה. "סתם... שום דבר מיוחד..." גימגם דורי לעבר מיקה וקיפל במהירות את העיתון. מיקה הניחה את ערימת הדפים על השולחן שלה. "ו... מה את עושה כאן ברבע לשבע?" דורי אזר אומץ ושאל. "אתמול נבחרתי להיות העורכת  החדשה של עיתון בית הספר," היא אמרה. "יוני, העורך הקודם, התפטר ומינו אותי. בגלל שהעיתון צריך לצאת בעוד שלושה שבועות יש לי המון עבודה. יש פה כמה כתבות שצריך לערוך, לקצר, לתקן קצת שגיאות, אז הגעתי מוקדם כדי להספיק לעבוד בשקט לפני שכולם מגיעים." נגינת קולה היתה נעימה. היא העבירה יד על ערימת הכתבות ולפתע נתנה בדורי מבט ירוק ואמרה, "אולי אתה רוצה לעזור לי?" ולפני שהספיק דורי להתאושש היא המטירה עליו גשם של מחמאות: "יש לך שפה יפה, הציונים שלך בעברית טובים מאוד ולפי התשובות שאתה קורא בכיתה אתה גם כותב לא רע." דורי בלע את הרוק לאט. על הפתעת בוקר כזאת הוא אפילו לא העז לחלום. "נו, מה אתה אומר?" היא שאלה. "אחרי מחמאות כאלה אני לא ממש יכול לסרב," דורי ניסה לגרד את המשפט השנון ביותר שיכל. "יופי, אז קח את זה," אמרה והניחה על שלחנו של דורי קבוצת דפים מודפסים בצפיפות. "אני אתחיל מביקורות על ספרים ואתה תערוך את 'פינת אור'," אמרה והתיישבה בכיסא שלצידי.  'פינת אור' היא פינה שבה התפרסמו בעילום שם מכתבים אישיים שהושארו בתיבה מיוחדת שנפתחה אחת לשבוע. "כאן," אמרה מיקה , "צריך להקפיד במיוחד. שלא יהיו דברים מעליבים, שלא יסגירו סודות. שיהיו רק דברים שיכולים להוביל לטוב." "אני מבין," אמר דורי והתחיל לקרוא ולסמן. דורי ישב לצידה וקרא כל מילה שכתב תלמיד שנעדר מבית הספר עקב מחלה ואיש לא טרח להביא לו שיעורי בית או להתעניין בשלומו. זה היה מכתב עצוב ודורי שיפץ פה ושם, אבל הוא השאיר את המכתב בלשונו של הילד שאף אחד לא זכר. דורי תיקן בזהירות. הוא כל כך פחד לאכזב את מיקה. הוא רצה להיראות חכם ורגיש. אחרי שהיא השמיעה את מה שהיא חושבת עליו. אחרי שסיים דורי לקחה מיקה את הדף. עיניה הירוקות חלפו על פני הערותי  ומברשות הריסים שלה עלו וירדו. דורי ניסה לקרוא בצדודית פניה את התרשמותה ממה שעשה אבל הן היו מרוכזות מאוד וחתומות לגמרי. לבסוף היא הניחה את הדף, חזרה אל השולחן ואמרה רק מילה אחת: "מושלם!" ואז הוסיפה: "עשית עבודה נהדרת!" דורי הסתכל על השעון כדי לזכור את השעה במדויק. היה שבע וחמישה בדיוק. "תגיד," אמרה פתאום מיקה, "תרצה להיות סגן עורך העיתון?" "הסגן שלך, את מתכוונת?" שאל דורי. "כן, אני אפילו יכולה להציע לך מדור משלך, מה דעתך שנקרא לו 'המדור של דור'?" ולפני שדור הספיק לענות נפתחה הדלת ועמיקם נכנס לכיתה.

פרק חמישי.

דורי הגיע לבית הספר בדיוק כשהתחילה ההפסקה ונהר של ילדים גלש במדרגות החוצה. דורי חיפש בעניו אחר מיקה  ילדה שהגיע לבית ספרו באמצע השנה שעברה. בשבועות הראשונים של מיקה בבית הספר דורי תיכנן איך להתחיל לדבר איתה, איך להתקרב אליה ואיך לגרום לה לשים לב אליו. אבל בעוד הוא היה עסוק בתכנונים עמיקם תפס את מקומו. כתמיד היה מעשי ומהיר. החברות החדשה בין מיקה לעמיקם היתה הדבר השני הכי כואב שקרה לדורי בשנה ההיא. בצער גדול הוא ראה איך העיניים הירוקות של מיקה מחייכות לקראתו כל בוקר. שבוע לפני ארוחת השבת שבה נודע לדורי לראשונה שהם עוזבים את הארץ, קרה המקרה ההוא. זה היה באחד מאותם הערבים שלאמו היה מצב רוח קודר במיוחד ואביו עדיין היה בעבודה דורי הרגיש שאמו רוצה להיות לבד. הוא לקח את בלומן הכלב שלהם, ויצא איתו לטיול. בדרך כלל הוא לא מתרחק יותר מידי כדי שבלומן לא יתעייף. אבל בערב ההוא היה לבלומן מצב רוח תזזיתי והם הלכו עד לקצה עין כרם והמשיכו משם הלאה. קצת אחרי השכונה של דורי יש גשר להולכי רגל שמתחתיו עוברות מכוניות. דורי שמע קולות מהגשר, למעלה. דורי הרים את ראשו וראה שתי דמויות עומדות על הגשר. אחרי כמה שניות זיהה דורי את עמיקם. עמיקם עמד כשפלג גופו העליון רכון מעל למעקה. לידו עמד גור מהכיתה השנייה. עמיקם וגור היו השליטים הבלתי מעורערים של השכבה של דורי. מהמקום שבו דורי עמד בחיבור של הגשר למדרכה, יכל דורי לשמוע היטב את מה שנאמר. "אין לך אומץ" אמר גור, "אתה רק מדבר. אנחנו עומדים כאן כבר עשר דקות ואתה משקשק כמו חתול רטוב. אין לך אומץ" הוא אמר שוב. "בוא נלך." "בטח שיש לי," ענה לו עמיקם, "רק צריך לראות שאף אחד לא רואה אותנו." "אין פה אף אחד חוץ משנינו," הבטיח גור. עמיקם שתק. "אתה משתפן!" נשף גור, היה בוז בקולו. "מתערבים?" אמר פתאום עמיקם הוא נשמע עכשיו החלטי ונחוש. "מתערבים!" אמר גור. מתוך החושך ראה דורי איך אבל גדולה נזרקת בקשת ונחבטת על הכביש הריק. "כל הכבוד!" נשמע קולו של גור, "אבל זה היה רק חימום. עכשיו עוברים לדבר האמיתי. תזכור, אתה צריך לחשב את המרחק ככה שהאבן תנחת בדיוק בין שתי מכוניות. אם אתה עובר את המבחן הזה, אתה מתקבל לכנופיה של פרנקל. אם לא, תשכח מכל העסק. בלי מבחן אומץ הם אפילו לא יסתכלו עליך." פרנקל היה שם משפחתו של אחד מבריוני העיר. היה לו רשיון לאופנוע כי הוא עבר את גיל שבע עשרה, והיה לו שפע של זמן פנוי, כי הוא לא למד. "אני פה בשביל לאמן אותך, עמיקם, גם אותי לא היו מקבלים אם לא הייתי עובר את המבחן אומץ הזה." "אבל לא רואים כלום בחושך הזה," ניסה עמיקם להשיג הקלות. "זה מבחן אומץ, עמיקם. מבחן אומץ לא אמור להיות קל." "בסדר,בסדר," נכנע עמיקם.  דמותו הגבוהה והרזה נראתה כמו שרוך בחושך. "או קי," אמר גור. "הנה הרמזור שבצומת מתחלף לירוק, תתחיל להתכונן." שיירה של מכוניות חלפה בכביש אבל דבר לא קרה. אחרי שנעלמו האורות של המכונית האחרונות שוב השתרר שקט. "ידעתי!" אמר גור. הוא נשמע מאוכזב. "רגע," קרא אחריו עמיקם, "תן קצת זמן!" "אין זמן, הכנופיה נפגשת כאן באחת עשרה ויש להם עוד שניים לבחון הלילה." עמיקם שתק. "מי שמתקבל לכנופיה של פרנקל מקבל נעלי ספורט חדשות, באדום ושחור, בטקס קבלה מיוחד, אבל אם אתה פוחד, אז נוותר," אמר גור. הרמזור בצומת התחלף שוב ושיירת מכוניות חדשה החלה זורמת לכיווננו. שתי המכוניות הראשונות גלשו מתחת לגשר ונסעו בבטחה אל מחוץ לעיר. ואז ראה דורי איך גוש כהה עולה ומתעקל באוויר, מרחף בתוך החושך ונוחת בקול ריסוק עז על המכונית השלישית. המכונית נעצרה בחריקת בלמים, מרחק מטרים ספורים מדורי. חור גדול נפער בגגה וזעקות כאב עלו מתוכה ופילחו את הלילה. תוך שניות נעצרו מכוניות ואנשים קפצו מתוכן ורצו להושיט עזרה. מישהו צעק: "אני רופא!" פתח את הדלת והוציא מתוך המושב האחורי ילדה פצועה. ניידת של רשות השידור שחלפה במקרה נעצרה בצד הכביש. הנהג הזמין במכשיר הקשר שלו אמבולנס והאיש שלידו הוציא מצלמה. דורי משך בחוזקה בחגורה של בלומן והתחיל לרוץ איתו בחזרה לעבר הבית. תוך כדי ריצה הסתובב דורי אחורה והסתכל למעלה. הגשר מעל לכביש היה עכשיו ריק מאדם. כשניכנס דורי הביתה אמו ישבה בסלון וצפתה בקלטת הבר-מצווה של אופיר. היא הרימה אליו את עיניה שהיו נפוחות מבכי. "אתה רוצה לאכול משהו?" שאלה.

פרק רביעי.

ביום ראשון בשבע וחצי דורי לקח את התיק ויצא מהבית כמו בכל בוקר. התעודה שלו,חתמה בידי ההורים היתה מונחת לו בתיק בעטיפת הניילון שלה. היא עמדה להימסר למורה תוך הבטחה מפורשת לשיפור. דורי הלך ברגל משכונת עין כרם עד שהגיע להר הרצל. השומר מיום שישי זכר אותו ואמר בחיוך: "מחכים לך בחדר העבודה," והורה בידו על כיוון הכניסה למוזיאון הקטן. חדר העבודה קיבל את פניו של דורי בריח טרי של אחרי שיפוצים. שולחן כתיבה כבד, כורסאות עור בשרניות, מדפי ספרים על הקירות והמון חפצים קטנים שמילאו את החדר העניקו את הרגשה שהוא קם מהכיסא רק הרגע ותכף ישוב. חדרי עבודה הם מין מקומות פרטיים כאלה שיכולים לספר על האדם הרבה מאוד דברים. דורי התחיל לאסוף פרטים. בחדר העבודה של הרצל היו המון דברים  שיכל דורי ללמוד עליו מתוכם. "אתה יכול לקרוא קצת, להסתכל, להריח" הציע השומר לדורי. "הוא היה איש מעניין" אמר והתכוון להרצל. "הוא היה דוקטור ידעת את זה?" "לא" הודה דורי.       "את מתכוון שהוא היה רופא?" חשב דורי על אביו. "לא לא רופא," חייך השומר, "דוקטור למשפטים. הרצל היה משפטן. אבל בעצם..." הוסיף בקול נמוך כממתיק סוד, "הוא לא כל-כך אהב את זה. ההתעסקות  בניסוחים יבשים ובטיעונים משפטיים עיפה ושיעממה אותו. הוא אהב לכתוב!" וכאן הרים את קולו בחזרה: "הרצל היה מחזאי וסופר וגם עיתונאי ידוע מאוד, אתה ידעת את זה?" "עיתונאי וספר?" שאל דורי מופתע. "וגם מחזאי," חזר השומר. "הנה, יש כאן כמה העתקים של מחזות שכתב ושהוצגו בתיאטראות חשובים באירופה. הנה מחזה שקוראים לו ילד מפונק, והנה נסיכים מארץ הגאונות." השומר המשיך לדפדף, "והנה המחזה החשוב שניקרא הגטו החדש, ויש עוד..." דורי הסתכל בדפים המצהיבים הכתובים בגרמנית, שפה שלא ידע בה אפילו מילה אחת ומיד אמר: "גם אני כותב אתה יודע את זה?" השומר עצר את בחישתו בדפים הישנים והסתכל על דורי מופתע. "באמת?" שאל. "כן" אמר דורי והוסיף מיד: "אני מתכוון להיות בעצמי סופר או עיתונאי. אבל אני לא בטוח שאני כל כך טוב בזה. בשנה שעברה הגשתי סיפור לתחרות הבית ספרית, אבל לא זכיתי בשום דבר, אפילו לא בציון לשבח." "והיית מאוכזב?" שאל השומר. "קצת" הודה דורי, "כי גם לפני שנתיים הגשתי ולא זכיתי. אז החלטתי לא לנסות יותר את העסק הזה של תחרויות. עכשיו אני כותב לעצמי, מנהל יומן אישי ויש לי תור קטן בעיתון בית הספר." "אז אתה בכל זאת עיתונאי," צהלו עיני השומר, "זו התחלה טוב מאוד. ולגבי הסיפורים, אתה לא מתכוון להתייאש, אני מקווה". "אני לא מתכוון, אבל זה יוצא לי ככה." "רגע, רגע, איש צעיר," אמר השומר, "איך אמרת שקוראים לך?" "לא אמרתי." "אז תגיד עכשיו." "דור. אבל כולם קוראים לי דורי." "דורי???" "כן" "דורי מה?" "דורי לב" השומר סגר בטפיחה את קלסר המחזות של הרצל ונתן בדורי מבט משתומם כאילו נחת ברגע זה מכוכב אחר. "משהו מוזר מאוד קורה פה," מילמל בשומר, "מוזר מאוד..." השומר חג סביב דורי, סקר אותו מכף רגל ועד ראש. ודורי נשאר לעמוד בלי לזוז כאילו יש עליו ציפוי דקיק ושקוף, שאם אעשה תנועה הוא עלול להתרסק ולחבל לשומר בתגלית החדשה. "אל תזוז" אמר השומר, כאילו גם הוא ידע על הציפוי השקוף. "אני רוצה להראות לך משהו." הוא גרר סולם קטן אל אחד המדפים הגבוהים, הוריד מעליו  כמה כריכות עור שהחזיקו בתוכן דפים רבים, הניח אותן על השולחן ואמר: "כשהגעת לכאן  ביום שישי, בדיוק כשהסתיימו  השיפוצים והמוזאון נפתח מחדש,כבר אז היתה לי הרגשה משונה לגביך. נראית לי נסער מאוד. ההתעניינות הזאת שלך בהרצל, הדחיפות לדעת עליו דברים, כל אלה הפתיעו אותי מאוד. לא כל ילד מתעניין ככה בהרצל. ילדים מתעניינים בשחקני כדורגל,מחכים להם אחרי המשחק לקבל חתימות,אבל הרצל... זה לא רגיל..." דורי המשיך לעמוד  כמו פסל והניח לשומר  להתפעל  ממנו בלי להפריע. "והנה אתה מגיע לכאן כבר בשמונה בבוקר עם התסכול הספרותי שלך והשם המשונה שלך והמבט והמבט הזה שמוכר לי למרות שלא ראיתי אותך אף פעם..." השומר כריכת עור אחת באצבעות זהירות, עילעל בדפים כמחפש בהם משהו ואמר, "אני חושב שאתה אפילו לא מעלה בדעתך מה אנחנו עומדים לגלות כאן..." ואז נעצר. "הנה היומן של הרצל. גם הוא הקפיד לנהל יומן. תשמע מה כתוב כאן," והשומר תרגם מגרמנית: "סתיו 1883. מספטמבר. שוב הגשתי יצירה לתחרות סיפור קצר ושוב נכשלתי. הסיפור שלי לא זכה אף לא בציון לשבח. אולי אסתלק משאיפותי הספרותיות ואהיה פרקליט בכל זאת". השומר המשיך ודיפדף ביומן הכרוך, נעצר שוב ואז אמר: "תקשיב טוב מה קרה שנתיים אחר כך: ספטמבר 1885 . כמו בשנים הקודמות גם השנה השתתפתי בתחרות ספרותית. גם הפעם לא הוענק לי הפרס הנכסף, אולם הסיפור שלי זכה בציון מיוחד והוכתר בשבחים על צורתו ועל תוכנו. אני מאושר מאוד. לא אהיה פרקליט. אני סופר!" השומר הרים את ראשו מן הדפים והסתכל על דורי. "אתה רואה, גם לו היתה התחלה קשה אבל הוא לא התייאש. אנשים גדולים באמת לא מתייאשים אף פעם, הם ממשיכים לנסות. אם אתה מרגיש  עמוק בתוך ליבך שיש משהו שאתה אוהב לעשות ורוצה להצליח בו אסור לך להרים ידיים, זה מה שאני חושב." אמר השומר. דורי לא ענה הוא היה מבולבל מכדי להגיד משהו שלא יישמע טיפשי. השומר טיפס חזרה והחזיר את היומנים למקומם. "אני רואה שאתה די מתמצא בהרצל," אמר דורי לבסוף. הוא השחיל את כריכות העור בין הספרים האחרים ואמר לדורי: "כבר הרבה הרבה שנים שאני שומר כאן בהר. בשעות שאין מבקרים במוזיאון אני פותח את הספרים והמסמכים וקורא. גרמנית היא שפת האם שלי וכשאני קורא את הדברים של הרצל שנכתבו ברובם בשפה זו אני יכול להבין לא רק את מה שכתוב, אלא גם את מה שמסתתר בין השורות. כשאני מסיר את האבק מהמוצגים אני חושב עליו. איש אחד ששינה גורל  של מיליונים. בשעות הריקות למדתי להכיר אותו. אני יודע עליו כמעט כל דבר." "ואני חשבתי שאתה רק שומר." פתאום אמר דורי.  השומר ירד מהסולם. "אני שומר. בעיקר  זיכרונות. ככה זה אצל אנשים בודדים. זיכרונות וחתולים, זה מה שהם מגדלים." דורי הרגיש שהשומר מתחיל להתעצב וניסה לשמחו "איזה מין ילד הוא היה?"  שאל. "איזה ילד הוא היה, אתה שואל... הוא היה ילד שחלם בהקיץ, שהיה לו דמיון מפותח, שהמציא סיפורים ושאהב לקרוא. היה לו קשר מצוין עם ההורים שלו, הוא אהב אותם מאוד. הם תמיד דאגו לו ושמרו עליו. זה קצת הציק לו לפעמים שדואגים לו כל הזמן, אבל הוא היה סלחן כלפיהם, בעיקר אחרי האסון שקרה במשפחה. אה, והוא אהב מאוד להיום לבד." דורי חשב בליבו שהילד הזה הוא ומיד שאל, "ואיזה תלמיד הוא היה, הרצל?" השומר חייך. "את כיתת אלף הוא התחיל בבית הספר היהודי בבודפשט, עיר הולדתו, אבל לא אהב את בית הספר הזה. בגיל עשר העבירו אותו הוריו לבית הספר  הריאלי העירוני בעיר כיוון שהרצל התחיל להתעניין במדעים  וחשבו שיהיה לו שם טוב. היו לו לבנימין זאב הצעיר כמה המצאות טכנולוגיות מפתיעות למדי לגבי ילד בגילו. בגיל תשע, למשל, כשכל עיתוני התקופה דיווחו  על פתיחתה החגיגית של תעלת סואץ במצרים, גילה הרצל לאבא שלו שהוא מתכנן, כשיגדל, לכרות במיצר פנמה תעלה שתחבר את האוקיינוס השקט עם האוקיינוס האטלנטי. שמעת פעם דבר כזה? ילד בכיתה ד' שחושב על כריית תעלות שמחברות אוקיינוסים..." דורי נשף בהתפעלות. "אגב, באותו מעמד הוא גם השביע את אבא שלו לשמור את הדבר בסוד." הוסיף השומר, "כדי שלא יבוא מישהו אחר ויקדים אותו. ארבע שנים הוא למד בבית הספר הריאלי, אבל הצלחה מסחררת בלימודים לא היתה שם. ציוניו בגרמנית, השפה שבה למדו בבית הספר, וגם בהיסטוריה היו אומנם טובים, אבל הוא היה תלמיד בינוני במתמטיקה, בגיאומטריה ובשאר המקצועות הריאליים. משנה לשנה נעשו ציוניו במקצועות אלה גרועים יותר והמתמטיקה, שלא האירה לו פנים דיכאה אותו.  מה שהלהיב אותו באמת היו ספרות והיסטוריה. הוא היה ילד סופר. כשהיה חוזר הביתה מבית הספר היה נכנס לחדרו, סוגר את הדלת ויושב לכתוב. ההורים שלו לא ממש היו מאושרים מהעניין." דורי חשב לעצמו שגם הילד הזה זה הוא, הוא הרגיש שהנשימה שלו נחלשת ושהתעודה שלו מזיעה בעטיפת הניילון שלה בתיק. "ואיך אדוני במתמטיקה?" שאל השומר. "שישים בקושי, ובגיאומטריה גם," גילה לו דורי. "ובהיסטוריה?" "תשעים." "ובספרות?" "מאה." השומר העביר יד על מצחו. "עשרים ושתיים שנה אני כאן, ודבר כזה עוד לא ראיתי," אמר וסימן לדורי לגשת לקצה השני של החדר. "אני רוצה להראות לך משהו, ותיקח הרבה אוויר." דורי מילא את ראותיו אוויר. "הנה תרגום לעברית של מכתב שכתב תיאודור הרצל לאביו בגיל שש, ושאמו שמרה בקפדנות יחד עם פתקים נוספים במגירה מיוחדת בארון הבגדים שלה. את המכתב הזה הוא כותב בגעגועים לאביו שנסע לכמה שבועות בענייני עסקיו." הוא יישר את הדף הלבן וטפח עליו באצבעו. "תקרא את זה." הורה לדורי. דורי קרא: אבא אהוב מאוד, גם אני בריא ושלם ומשתוקק מאוד לראותך שוב ברכות מבנך הטוב, דורי. "לתיאודור הרצל קראו בבית בשם החיבה 'דורי'," אמר השומר. "כמו לי" אמר דורי בשקט. "וזה עוד לא הכל," אמר השומר בנשימה קצרה, "הרצל זה תרגום בגרמנית של המילה העברית 'לב'." כשיצא דורי השעה היתה כמעט 10:00 ושמש חמה עמדה אמצע השמים וטיגנה את ההר. דורי היה צריך לחשוב עכשיו על תירוץ טוב למורה, מדוע הגיע לבית הספר רק בשיעור השלישי, ועוד בלי פתק.

פרק שלישי.

ביום שישי בצהריים כמו בכל שבוע דורי והוריו עלו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל ודורי הביא איתו את תעודתו בשביל להקריא לאופיר. לאחר שאימו של דורי משקה ומטפלת בפרחים שמסביב לקבר היא יושבת אצל אופיר לבד ומדברת אליו בשקט בלי שדורי ואביו שומעים  לאחר מכן דורי יושב ומדבר עם אופיר לבד ואז אביו של דורי. ביום שישי כשהגיע תורו של דורי להיות לבד עם אופיר הוא סיפר לו על השיחה עם המורה לאחר מכן הגיע התור של אביו אבל הפעם דורי לא ישב בצד כמו תמיד וחיכה אלא התחיל להסתובב פתאום הוא רצה להכיר את השכנים של אופיר שנמצאים  בשורות מסביב. דורי המשיך ללכת הוא לא שם לב שהוא יוצא מהחלקה של החיילים ועובר לחלקה של גדולי האומה נשיאי המדינה וראשי ממשלה. דורי המשיך ללכת עד שהגיע למעלה לפסגה שם ניצבה מצבה שחורה ענקית ושם מרוקע אליה באותיות שצבען נחושת-הרצל. דורי ידע קצת על הרצל משעורי היסטוריה הוא ידע שהרצל הוא זה שחשב ראשון שצריך למצוא ארץ בשביל היהודים. דורי ניסה בכל הכוח להיזכר בכל מה שהוא יודע על הרצל וגילה שזה לא הרבה. דורי חפר עמוק בתוך הזיכרון שלו. דורי נזכר שפעם בא עם אביו להרצאה שהוא נתן לסטודנטים לרפואה ושמע אותו אומר להם, שאם הרצל היה היום חי ומגיע לטיפול במחלקה של אביו בבית החולים, אפשר היה להציל את חייו  או לפחות להכניס אותו לרשימת המתנה להשתלות. דורי השקיף על הנוף שנפרש למטה. דורי נזכר שוב בתוכנית של אביו ואימו לקיץ הקרוב ורצה לבכות פתאום הוא רצה להכיר את האיש של ההר וחיפש בעיניים מישהו מוסמך, אולי קרוב משפחה שבא לבקר,בשביל שיכול לשאול אותו דברים. אבל ביום שישי בצהריים רק הוא היה שם. הוא והרצל. פתאום הגיעו זוג תיירים בכובעי מצחייה ונעמדו אל מול מצבת הענק. האישה החזיקה בידה ספר הדרכה לתיירים וקראה באוזני בעלה, שהיו צרובות משמש על בנימין זאב הרצל. לאחר שהלכו ניגש דורי אל המצבה והתיישב הכי קרוב שיכול להרצל. דורי שרגיל לדבר אל מצבות מקשיבות שלא עונות אף פעם, דיבר גם הפעם, כמו תמיד. דורי הסביר לו עליו על אחיו ועל התוכניות של אביו אימו לחופש. דורי רצה להמשיך ולהסביר לו  שהוא לא רוצה לגור באוסטריה ולהשאיר כאן הכול לעבור לארץ אחרת שבה מדברים בשפה אחרת ושחוגגים בה חגים שונים אבל קבוצת ילדים מילאה את הרחבה והשקט הופר בבת אחת. לפני שניפרד ממנו דורי הספיק לומר בלב: "אני מבין אותך, הרצל, אני מבין אותך, האיש מווינה שביקש ממש כמוני להגיע לירושלים ולא לעזוב אותה אף פעם." דורי קם והתחיל ללכת ולא הסתכל שוב לאחור, אל המקום של מלך ההר. כשחזר דורי אל אימו ואביו הוא מצא אותם טרופי דאגה וחיוורים מאוד. אימו אמרה לו שהם דאגו לו מאוד  דורי התנצל והביט שבפעם הבאה הוא יודיע להם לפני שיעלם. כשהם הגיעו אל החניה בחזית, עמסו פועלים גדרות מתכת על משאית גדולה. אחרי חודשים ארוכים הסתיימו השיפוצים במוזיאון הקטן שעמד סמוך לכניסה: "חדר הרצל". "עכשיו סגור" הסביר לו השומר, הוא אמר לו שאם יבוא אחרי שבת יוכלל להיכנס. ואפילו לא צריך לתאם פגישה. ושהוא יקבל אותו בחדר העבודה שלו בין שמונה לארבע.