פרק שישי.

למחרת בבוקר הגיע דורי מוקדם מתמיד לבית הספר. הכיתה היתה עדיין ריקה ודורי התיישב במקומו וניסה לארגן לעצמו את המחשבות. הוא הוציא מהתיק את העיתון והסתכל שוב ושוב בכתבה בעמוד 2: ילדה נפצעה מאבן שהושלכה מגשר לעבר המכונית שבה נסעה עם אביה בירושלים. המשטרה חוקרת. צילום גדול של הילדה, נישאת בידיו של האיש שאמר "אני רופא", התנוסס על פני שליש העמוד. בקצה הצילום, בזווית הימנית שלו הבחין דורי במין חבל שחור, מתעגל כמו חצי ירח. דורי זיהה אותו מיד: הזנב של בלומן. "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" הביל אותו קול. היא נכנסה לכיתה ובידיה ערימה  של דפים. עיניה הירוקות חייכו חיוך ערני של בוקר ושיער הדבש שלה היה קלוע בצמה על עורפה. "סתם... שום דבר מיוחד..." גימגם דורי לעבר מיקה וקיפל במהירות את העיתון. מיקה הניחה את ערימת הדפים על השולחן שלה. "ו... מה את עושה כאן ברבע לשבע?" דורי אזר אומץ ושאל. "אתמול נבחרתי להיות העורכת  החדשה של עיתון בית הספר," היא אמרה. "יוני, העורך הקודם, התפטר ומינו אותי. בגלל שהעיתון צריך לצאת בעוד שלושה שבועות יש לי המון עבודה. יש פה כמה כתבות שצריך לערוך, לקצר, לתקן קצת שגיאות, אז הגעתי מוקדם כדי להספיק לעבוד בשקט לפני שכולם מגיעים." נגינת קולה היתה נעימה. היא העבירה יד על ערימת הכתבות ולפתע נתנה בדורי מבט ירוק ואמרה, "אולי אתה רוצה לעזור לי?" ולפני שהספיק דורי להתאושש היא המטירה עליו גשם של מחמאות: "יש לך שפה יפה, הציונים שלך בעברית טובים מאוד ולפי התשובות שאתה קורא בכיתה אתה גם כותב לא רע." דורי בלע את הרוק לאט. על הפתעת בוקר כזאת הוא אפילו לא העז לחלום. "נו, מה אתה אומר?" היא שאלה. "אחרי מחמאות כאלה אני לא ממש יכול לסרב," דורי ניסה לגרד את המשפט השנון ביותר שיכל. "יופי, אז קח את זה," אמרה והניחה על שלחנו של דורי קבוצת דפים מודפסים בצפיפות. "אני אתחיל מביקורות על ספרים ואתה תערוך את 'פינת אור'," אמרה והתיישבה בכיסא שלצידי.  'פינת אור' היא פינה שבה התפרסמו בעילום שם מכתבים אישיים שהושארו בתיבה מיוחדת שנפתחה אחת לשבוע. "כאן," אמרה מיקה , "צריך להקפיד במיוחד. שלא יהיו דברים מעליבים, שלא יסגירו סודות. שיהיו רק דברים שיכולים להוביל לטוב." "אני מבין," אמר דורי והתחיל לקרוא ולסמן. דורי ישב לצידה וקרא כל מילה שכתב תלמיד שנעדר מבית הספר עקב מחלה ואיש לא טרח להביא לו שיעורי בית או להתעניין בשלומו. זה היה מכתב עצוב ודורי שיפץ פה ושם, אבל הוא השאיר את המכתב בלשונו של הילד שאף אחד לא זכר. דורי תיקן בזהירות. הוא כל כך פחד לאכזב את מיקה. הוא רצה להיראות חכם ורגיש. אחרי שהיא השמיעה את מה שהיא חושבת עליו. אחרי שסיים דורי לקחה מיקה את הדף. עיניה הירוקות חלפו על פני הערותי  ומברשות הריסים שלה עלו וירדו. דורי ניסה לקרוא בצדודית פניה את התרשמותה ממה שעשה אבל הן היו מרוכזות מאוד וחתומות לגמרי. לבסוף היא הניחה את הדף, חזרה אל השולחן ואמרה רק מילה אחת: "מושלם!" ואז הוסיפה: "עשית עבודה נהדרת!" דורי הסתכל על השעון כדי לזכור את השעה במדויק. היה שבע וחמישה בדיוק. "תגיד," אמרה פתאום מיקה, "תרצה להיות סגן עורך העיתון?" "הסגן שלך, את מתכוונת?" שאל דורי. "כן, אני אפילו יכולה להציע לך מדור משלך, מה דעתך שנקרא לו 'המדור של דור'?" ולפני שדור הספיק לענות נפתחה הדלת ועמיקם נכנס לכיתה.