פרק רביעי.

ביום ראשון בשבע וחצי דורי לקח את התיק ויצא מהבית כמו בכל בוקר. התעודה שלו,חתמה בידי ההורים היתה מונחת לו בתיק בעטיפת הניילון שלה. היא עמדה להימסר למורה תוך הבטחה מפורשת לשיפור. דורי הלך ברגל משכונת עין כרם עד שהגיע להר הרצל. השומר מיום שישי זכר אותו ואמר בחיוך: "מחכים לך בחדר העבודה," והורה בידו על כיוון הכניסה למוזיאון הקטן. חדר העבודה קיבל את פניו של דורי בריח טרי של אחרי שיפוצים. שולחן כתיבה כבד, כורסאות עור בשרניות, מדפי ספרים על הקירות והמון חפצים קטנים שמילאו את החדר העניקו את הרגשה שהוא קם מהכיסא רק הרגע ותכף ישוב. חדרי עבודה הם מין מקומות פרטיים כאלה שיכולים לספר על האדם הרבה מאוד דברים. דורי התחיל לאסוף פרטים. בחדר העבודה של הרצל היו המון דברים  שיכל דורי ללמוד עליו מתוכם. "אתה יכול לקרוא קצת, להסתכל, להריח" הציע השומר לדורי. "הוא היה איש מעניין" אמר והתכוון להרצל. "הוא היה דוקטור ידעת את זה?" "לא" הודה דורי.       "את מתכוון שהוא היה רופא?" חשב דורי על אביו. "לא לא רופא," חייך השומר, "דוקטור למשפטים. הרצל היה משפטן. אבל בעצם..." הוסיף בקול נמוך כממתיק סוד, "הוא לא כל-כך אהב את זה. ההתעסקות  בניסוחים יבשים ובטיעונים משפטיים עיפה ושיעממה אותו. הוא אהב לכתוב!" וכאן הרים את קולו בחזרה: "הרצל היה מחזאי וסופר וגם עיתונאי ידוע מאוד, אתה ידעת את זה?" "עיתונאי וספר?" שאל דורי מופתע. "וגם מחזאי," חזר השומר. "הנה, יש כאן כמה העתקים של מחזות שכתב ושהוצגו בתיאטראות חשובים באירופה. הנה מחזה שקוראים לו ילד מפונק, והנה נסיכים מארץ הגאונות." השומר המשיך לדפדף, "והנה המחזה החשוב שניקרא הגטו החדש, ויש עוד..." דורי הסתכל בדפים המצהיבים הכתובים בגרמנית, שפה שלא ידע בה אפילו מילה אחת ומיד אמר: "גם אני כותב אתה יודע את זה?" השומר עצר את בחישתו בדפים הישנים והסתכל על דורי מופתע. "באמת?" שאל. "כן" אמר דורי והוסיף מיד: "אני מתכוון להיות בעצמי סופר או עיתונאי. אבל אני לא בטוח שאני כל כך טוב בזה. בשנה שעברה הגשתי סיפור לתחרות הבית ספרית, אבל לא זכיתי בשום דבר, אפילו לא בציון לשבח." "והיית מאוכזב?" שאל השומר. "קצת" הודה דורי, "כי גם לפני שנתיים הגשתי ולא זכיתי. אז החלטתי לא לנסות יותר את העסק הזה של תחרויות. עכשיו אני כותב לעצמי, מנהל יומן אישי ויש לי תור קטן בעיתון בית הספר." "אז אתה בכל זאת עיתונאי," צהלו עיני השומר, "זו התחלה טוב מאוד. ולגבי הסיפורים, אתה לא מתכוון להתייאש, אני מקווה". "אני לא מתכוון, אבל זה יוצא לי ככה." "רגע, רגע, איש צעיר," אמר השומר, "איך אמרת שקוראים לך?" "לא אמרתי." "אז תגיד עכשיו." "דור. אבל כולם קוראים לי דורי." "דורי???" "כן" "דורי מה?" "דורי לב" השומר סגר בטפיחה את קלסר המחזות של הרצל ונתן בדורי מבט משתומם כאילו נחת ברגע זה מכוכב אחר. "משהו מוזר מאוד קורה פה," מילמל בשומר, "מוזר מאוד..." השומר חג סביב דורי, סקר אותו מכף רגל ועד ראש. ודורי נשאר לעמוד בלי לזוז כאילו יש עליו ציפוי דקיק ושקוף, שאם אעשה תנועה הוא עלול להתרסק ולחבל לשומר בתגלית החדשה. "אל תזוז" אמר השומר, כאילו גם הוא ידע על הציפוי השקוף. "אני רוצה להראות לך משהו." הוא גרר סולם קטן אל אחד המדפים הגבוהים, הוריד מעליו  כמה כריכות עור שהחזיקו בתוכן דפים רבים, הניח אותן על השולחן ואמר: "כשהגעת לכאן  ביום שישי, בדיוק כשהסתיימו  השיפוצים והמוזאון נפתח מחדש,כבר אז היתה לי הרגשה משונה לגביך. נראית לי נסער מאוד. ההתעניינות הזאת שלך בהרצל, הדחיפות לדעת עליו דברים, כל אלה הפתיעו אותי מאוד. לא כל ילד מתעניין ככה בהרצל. ילדים מתעניינים בשחקני כדורגל,מחכים להם אחרי המשחק לקבל חתימות,אבל הרצל... זה לא רגיל..." דורי המשיך לעמוד  כמו פסל והניח לשומר  להתפעל  ממנו בלי להפריע. "והנה אתה מגיע לכאן כבר בשמונה בבוקר עם התסכול הספרותי שלך והשם המשונה שלך והמבט והמבט הזה שמוכר לי למרות שלא ראיתי אותך אף פעם..." השומר כריכת עור אחת באצבעות זהירות, עילעל בדפים כמחפש בהם משהו ואמר, "אני חושב שאתה אפילו לא מעלה בדעתך מה אנחנו עומדים לגלות כאן..." ואז נעצר. "הנה היומן של הרצל. גם הוא הקפיד לנהל יומן. תשמע מה כתוב כאן," והשומר תרגם מגרמנית: "סתיו 1883. מספטמבר. שוב הגשתי יצירה לתחרות סיפור קצר ושוב נכשלתי. הסיפור שלי לא זכה אף לא בציון לשבח. אולי אסתלק משאיפותי הספרותיות ואהיה פרקליט בכל זאת". השומר המשיך ודיפדף ביומן הכרוך, נעצר שוב ואז אמר: "תקשיב טוב מה קרה שנתיים אחר כך: ספטמבר 1885 . כמו בשנים הקודמות גם השנה השתתפתי בתחרות ספרותית. גם הפעם לא הוענק לי הפרס הנכסף, אולם הסיפור שלי זכה בציון מיוחד והוכתר בשבחים על צורתו ועל תוכנו. אני מאושר מאוד. לא אהיה פרקליט. אני סופר!" השומר הרים את ראשו מן הדפים והסתכל על דורי. "אתה רואה, גם לו היתה התחלה קשה אבל הוא לא התייאש. אנשים גדולים באמת לא מתייאשים אף פעם, הם ממשיכים לנסות. אם אתה מרגיש  עמוק בתוך ליבך שיש משהו שאתה אוהב לעשות ורוצה להצליח בו אסור לך להרים ידיים, זה מה שאני חושב." אמר השומר. דורי לא ענה הוא היה מבולבל מכדי להגיד משהו שלא יישמע טיפשי. השומר טיפס חזרה והחזיר את היומנים למקומם. "אני רואה שאתה די מתמצא בהרצל," אמר דורי לבסוף. הוא השחיל את כריכות העור בין הספרים האחרים ואמר לדורי: "כבר הרבה הרבה שנים שאני שומר כאן בהר. בשעות שאין מבקרים במוזיאון אני פותח את הספרים והמסמכים וקורא. גרמנית היא שפת האם שלי וכשאני קורא את הדברים של הרצל שנכתבו ברובם בשפה זו אני יכול להבין לא רק את מה שכתוב, אלא גם את מה שמסתתר בין השורות. כשאני מסיר את האבק מהמוצגים אני חושב עליו. איש אחד ששינה גורל  של מיליונים. בשעות הריקות למדתי להכיר אותו. אני יודע עליו כמעט כל דבר." "ואני חשבתי שאתה רק שומר." פתאום אמר דורי.  השומר ירד מהסולם. "אני שומר. בעיקר  זיכרונות. ככה זה אצל אנשים בודדים. זיכרונות וחתולים, זה מה שהם מגדלים." דורי הרגיש שהשומר מתחיל להתעצב וניסה לשמחו "איזה מין ילד הוא היה?"  שאל. "איזה ילד הוא היה, אתה שואל... הוא היה ילד שחלם בהקיץ, שהיה לו דמיון מפותח, שהמציא סיפורים ושאהב לקרוא. היה לו קשר מצוין עם ההורים שלו, הוא אהב אותם מאוד. הם תמיד דאגו לו ושמרו עליו. זה קצת הציק לו לפעמים שדואגים לו כל הזמן, אבל הוא היה סלחן כלפיהם, בעיקר אחרי האסון שקרה במשפחה. אה, והוא אהב מאוד להיום לבד." דורי חשב בליבו שהילד הזה הוא ומיד שאל, "ואיזה תלמיד הוא היה, הרצל?" השומר חייך. "את כיתת אלף הוא התחיל בבית הספר היהודי בבודפשט, עיר הולדתו, אבל לא אהב את בית הספר הזה. בגיל עשר העבירו אותו הוריו לבית הספר  הריאלי העירוני בעיר כיוון שהרצל התחיל להתעניין במדעים  וחשבו שיהיה לו שם טוב. היו לו לבנימין זאב הצעיר כמה המצאות טכנולוגיות מפתיעות למדי לגבי ילד בגילו. בגיל תשע, למשל, כשכל עיתוני התקופה דיווחו  על פתיחתה החגיגית של תעלת סואץ במצרים, גילה הרצל לאבא שלו שהוא מתכנן, כשיגדל, לכרות במיצר פנמה תעלה שתחבר את האוקיינוס השקט עם האוקיינוס האטלנטי. שמעת פעם דבר כזה? ילד בכיתה ד' שחושב על כריית תעלות שמחברות אוקיינוסים..." דורי נשף בהתפעלות. "אגב, באותו מעמד הוא גם השביע את אבא שלו לשמור את הדבר בסוד." הוסיף השומר, "כדי שלא יבוא מישהו אחר ויקדים אותו. ארבע שנים הוא למד בבית הספר הריאלי, אבל הצלחה מסחררת בלימודים לא היתה שם. ציוניו בגרמנית, השפה שבה למדו בבית הספר, וגם בהיסטוריה היו אומנם טובים, אבל הוא היה תלמיד בינוני במתמטיקה, בגיאומטריה ובשאר המקצועות הריאליים. משנה לשנה נעשו ציוניו במקצועות אלה גרועים יותר והמתמטיקה, שלא האירה לו פנים דיכאה אותו.  מה שהלהיב אותו באמת היו ספרות והיסטוריה. הוא היה ילד סופר. כשהיה חוזר הביתה מבית הספר היה נכנס לחדרו, סוגר את הדלת ויושב לכתוב. ההורים שלו לא ממש היו מאושרים מהעניין." דורי חשב לעצמו שגם הילד הזה זה הוא, הוא הרגיש שהנשימה שלו נחלשת ושהתעודה שלו מזיעה בעטיפת הניילון שלה בתיק. "ואיך אדוני במתמטיקה?" שאל השומר. "שישים בקושי, ובגיאומטריה גם," גילה לו דורי. "ובהיסטוריה?" "תשעים." "ובספרות?" "מאה." השומר העביר יד על מצחו. "עשרים ושתיים שנה אני כאן, ודבר כזה עוד לא ראיתי," אמר וסימן לדורי לגשת לקצה השני של החדר. "אני רוצה להראות לך משהו, ותיקח הרבה אוויר." דורי מילא את ראותיו אוויר. "הנה תרגום לעברית של מכתב שכתב תיאודור הרצל לאביו בגיל שש, ושאמו שמרה בקפדנות יחד עם פתקים נוספים במגירה מיוחדת בארון הבגדים שלה. את המכתב הזה הוא כותב בגעגועים לאביו שנסע לכמה שבועות בענייני עסקיו." הוא יישר את הדף הלבן וטפח עליו באצבעו. "תקרא את זה." הורה לדורי. דורי קרא: אבא אהוב מאוד, גם אני בריא ושלם ומשתוקק מאוד לראותך שוב ברכות מבנך הטוב, דורי. "לתיאודור הרצל קראו בבית בשם החיבה 'דורי'," אמר השומר. "כמו לי" אמר דורי בשקט. "וזה עוד לא הכל," אמר השומר בנשימה קצרה, "הרצל זה תרגום בגרמנית של המילה העברית 'לב'." כשיצא דורי השעה היתה כמעט 10:00 ושמש חמה עמדה אמצע השמים וטיגנה את ההר. דורי היה צריך לחשוב עכשיו על תירוץ טוב למורה, מדוע הגיע לבית הספר רק בשיעור השלישי, ועוד בלי פתק.