פרק חמישי.

דורי הגיע לבית הספר בדיוק כשהתחילה ההפסקה ונהר של ילדים גלש במדרגות החוצה. דורי חיפש בעניו אחר מיקה  ילדה שהגיע לבית ספרו באמצע השנה שעברה. בשבועות הראשונים של מיקה בבית הספר דורי תיכנן איך להתחיל לדבר איתה, איך להתקרב אליה ואיך לגרום לה לשים לב אליו. אבל בעוד הוא היה עסוק בתכנונים עמיקם תפס את מקומו. כתמיד היה מעשי ומהיר. החברות החדשה בין מיקה לעמיקם היתה הדבר השני הכי כואב שקרה לדורי בשנה ההיא. בצער גדול הוא ראה איך העיניים הירוקות של מיקה מחייכות לקראתו כל בוקר. שבוע לפני ארוחת השבת שבה נודע לדורי לראשונה שהם עוזבים את הארץ, קרה המקרה ההוא. זה היה באחד מאותם הערבים שלאמו היה מצב רוח קודר במיוחד ואביו עדיין היה בעבודה דורי הרגיש שאמו רוצה להיות לבד. הוא לקח את בלומן הכלב שלהם, ויצא איתו לטיול. בדרך כלל הוא לא מתרחק יותר מידי כדי שבלומן לא יתעייף. אבל בערב ההוא היה לבלומן מצב רוח תזזיתי והם הלכו עד לקצה עין כרם והמשיכו משם הלאה. קצת אחרי השכונה של דורי יש גשר להולכי רגל שמתחתיו עוברות מכוניות. דורי שמע קולות מהגשר, למעלה. דורי הרים את ראשו וראה שתי דמויות עומדות על הגשר. אחרי כמה שניות זיהה דורי את עמיקם. עמיקם עמד כשפלג גופו העליון רכון מעל למעקה. לידו עמד גור מהכיתה השנייה. עמיקם וגור היו השליטים הבלתי מעורערים של השכבה של דורי. מהמקום שבו דורי עמד בחיבור של הגשר למדרכה, יכל דורי לשמוע היטב את מה שנאמר. "אין לך אומץ" אמר גור, "אתה רק מדבר. אנחנו עומדים כאן כבר עשר דקות ואתה משקשק כמו חתול רטוב. אין לך אומץ" הוא אמר שוב. "בוא נלך." "בטח שיש לי," ענה לו עמיקם, "רק צריך לראות שאף אחד לא רואה אותנו." "אין פה אף אחד חוץ משנינו," הבטיח גור. עמיקם שתק. "אתה משתפן!" נשף גור, היה בוז בקולו. "מתערבים?" אמר פתאום עמיקם הוא נשמע עכשיו החלטי ונחוש. "מתערבים!" אמר גור. מתוך החושך ראה דורי איך אבל גדולה נזרקת בקשת ונחבטת על הכביש הריק. "כל הכבוד!" נשמע קולו של גור, "אבל זה היה רק חימום. עכשיו עוברים לדבר האמיתי. תזכור, אתה צריך לחשב את המרחק ככה שהאבן תנחת בדיוק בין שתי מכוניות. אם אתה עובר את המבחן הזה, אתה מתקבל לכנופיה של פרנקל. אם לא, תשכח מכל העסק. בלי מבחן אומץ הם אפילו לא יסתכלו עליך." פרנקל היה שם משפחתו של אחד מבריוני העיר. היה לו רשיון לאופנוע כי הוא עבר את גיל שבע עשרה, והיה לו שפע של זמן פנוי, כי הוא לא למד. "אני פה בשביל לאמן אותך, עמיקם, גם אותי לא היו מקבלים אם לא הייתי עובר את המבחן אומץ הזה." "אבל לא רואים כלום בחושך הזה," ניסה עמיקם להשיג הקלות. "זה מבחן אומץ, עמיקם. מבחן אומץ לא אמור להיות קל." "בסדר,בסדר," נכנע עמיקם.  דמותו הגבוהה והרזה נראתה כמו שרוך בחושך. "או קי," אמר גור. "הנה הרמזור שבצומת מתחלף לירוק, תתחיל להתכונן." שיירה של מכוניות חלפה בכביש אבל דבר לא קרה. אחרי שנעלמו האורות של המכונית האחרונות שוב השתרר שקט. "ידעתי!" אמר גור. הוא נשמע מאוכזב. "רגע," קרא אחריו עמיקם, "תן קצת זמן!" "אין זמן, הכנופיה נפגשת כאן באחת עשרה ויש להם עוד שניים לבחון הלילה." עמיקם שתק. "מי שמתקבל לכנופיה של פרנקל מקבל נעלי ספורט חדשות, באדום ושחור, בטקס קבלה מיוחד, אבל אם אתה פוחד, אז נוותר," אמר גור. הרמזור בצומת התחלף שוב ושיירת מכוניות חדשה החלה זורמת לכיווננו. שתי המכוניות הראשונות גלשו מתחת לגשר ונסעו בבטחה אל מחוץ לעיר. ואז ראה דורי איך גוש כהה עולה ומתעקל באוויר, מרחף בתוך החושך ונוחת בקול ריסוק עז על המכונית השלישית. המכונית נעצרה בחריקת בלמים, מרחק מטרים ספורים מדורי. חור גדול נפער בגגה וזעקות כאב עלו מתוכה ופילחו את הלילה. תוך שניות נעצרו מכוניות ואנשים קפצו מתוכן ורצו להושיט עזרה. מישהו צעק: "אני רופא!" פתח את הדלת והוציא מתוך המושב האחורי ילדה פצועה. ניידת של רשות השידור שחלפה במקרה נעצרה בצד הכביש. הנהג הזמין במכשיר הקשר שלו אמבולנס והאיש שלידו הוציא מצלמה. דורי משך בחוזקה בחגורה של בלומן והתחיל לרוץ איתו בחזרה לעבר הבית. תוך כדי ריצה הסתובב דורי אחורה והסתכל למעלה. הגשר מעל לכביש היה עכשיו ריק מאדם. כשניכנס דורי הביתה אמו ישבה בסלון וצפתה בקלטת הבר-מצווה של אופיר. היא הרימה אליו את עיניה שהיו נפוחות מבכי. "אתה רוצה לאכול משהו?" שאלה.