פרק עשירי.

למחרת בצהריים עלה דורי להר. האנשים באוטובוס פינו לו מקום בגלל הרגל החבושה והקב. השומר שמח לקראתו. "מי מספר היום למי?" הוא שאל את דורי היתה לו דרך לקרוא בפנים של ילדים את מה שהם מרגישים. דורי סיפר דברים שהוא כבר ידע על האחות של הרצל, ודברים שהוא לא ידע מיקה. "דורי לב," הוא אמר אחרי רגע ארוך של מחשבה, ,אנחנו יוצאים לדרך," ויישר את צווארון חולצת המדים שלו. "לא במקרה הגעת לכאן," הוא המשיך, "הגעת אל הרצל הרצל כדי לקבל כיוון יש ביומנים שלו, במעשים שלו, בדרך שבה הוא פעל, סימנים המיועדים לך. אתה המשך החלום שלו. הוא שינה את התפיסה של עם שלם שחי דורות בגלות, והביא אותו לכאן. עכשיו הוא מרגיש שיש לו אחריות לזה שהם לא יעזבו שוב. אם הוא הצליחו לגרום למנהיגי העולם להבין שאין אפשרות אחרת, אלא לתת ליהודים מדינה משלהם כדי להתיישב בה, ושיפסיקו לנדוד בעולם, אם הוא הצליח לעשות את זה לעם שלם אתה תצליח לעשות את זה לשניים." "אבל אמא ואבא שלי יותר קשים מכולם יחד. זה לא ילך," אמר דורי. "את הלא מתכוון להתייאש, אני מקווה." הוא אהב את המשפט הזה. "אני לא מתכוון, אבל זה יוצא לי ככה." "לא עכשיו, דורי לא כשיש לך את מיקה," הוא אמר ברצינות. "זאת אומרת שצריך לספר למיקה על כל הדברים של הרצל שמשוכפלים אצלי ושאין להם הסבר." "אין דבר שאין לו הסבר,"אמר השומר. "יש לאלוהים דרכים משונת להראות לאנשים את הדרך. הוא נותן להם רמזים, מפנה אותם לכיוון הכללי, אבל את הצעדים הם צריכים לעשות בעצמם." דורי שתק. "היא רוצה לעזור, ולנו יש כיוון אז אם נחבר את שני הדברים האלה, יש סיכוי שכל ערימת הספרים הענקית הזאת נמצא פתרונות." "ואתה תעזור גם?" שאל אותו דורי. "בוודאי," הוא חייך. "עד שמצאתי לי ידיד, אני לא אתן שייקחו אותו לווינה."

פרק תשעי.

בבוקר שלמחרת התעורר דורי קודח עם ארבעים מעלות חום. "זה מהנפילה הלא מוצלחת שלך על הברך,"אמרה אמא לדורי וצילצלה לאורתופד, חבר של אבא. דוקטור סמי שמואל בחן ארוכות את הברך הנפוחה והוציא את אמא החוצה. "החטיפו לך  כהוגן," אמר לדורי. דורי הנהנן.  "אתה רוצה לספר לי על זה?" דורי הניע את ראשו מצד לצד. "תראה," הוא אמר, "לפי הצילום שלך זו רק מכה חזקה מאוד. למרבה המזל לא נגרם נזק בלתי הפיך. נשים לך תחבושות מיוחדות וניתן לך כדור נגד כאבים. זה ייקח קצת זמו אבל זה יעבור. אתה צריך בעיקר לנוח." דורי הנהן. דוקטור שמואל דיבר במשפטים קצרים עם נקודות בסוף. הוא נתן תחושה שאפשר לסמוך עליו אבל דורי החליט, לפחות לבינתיים, לא לספר כלום. "דורי," הוא אמר ועיניו הטובות, שהכיר דורי כמעט מהיום שנולד, הסתכלו על דורי בחמלה, "הברך שלך לא מדאיגה אותי. מה שאתה מסתיר מדאיג אותי." הוא חיכה לראות את תגובתו של דורי, אבל דורי לא זז. "אני לא רוצה להתערב," הוסיף, "אבל אולי אני יכול לעזור." "אני מסתדר," אמר לו דורי וקם בכבדות ממיטת הטיפולים שלו. "אתה בטוח?" "לא אבל אני מקווה."  הוא חייך. "תבוא לביקורת בעוד שבוע ואם אתה צריך אותי לפני זה, אני כאן." "תודה," אמר דורי. וכשהיה ליד הדלת הוסיף: "ואל תגלה לאמא בבקשה." "ולאבא?" הוא שאל. "גם." במעלית שהורידה אותם ליציאה מבית החולים נסעו גם ילדה ושני הורים. הראש של הילדה היה חבוש בתחבושת לבנה שנראתה קצת כמו תרבוש. אמו של דורי שאלה מה קרה לה ואבא של הילדה אמר "זרקו אבן על המכונית שלנו ונועה נפצעה. עכשיו, אחרי חמישה שבועות ושני ניתוחים אנחנו סוף סוף חוזרים הביתה."  בחמש צילצל הטלפון בבית של דורי. "רק רגע, בבקשה," אמרה אמו של דורי ומסרה לו את הטלפון האלחוטי בתנועה מלכותית, "זאת ילדה שמחפשת אותך," לחשה לו וחיוך סקרן הצטייר על פניה. הלב של דורי החסיר פעימה. "אני יכולה לעבור אצלך ולתת לך שיעורים לפני שיעור הבלט שלי," הציעה. "בסדר," אמר דורי. "את יכולה לבוא. מה שיש לי לא מדבק." בחמש וחצי מיקה הגיעה. אמו של דורי פתחה לה את הדלת והובילה אותה לחדרי. שיער הדבש שלה היה אסוף בפקעת מעל אוזניה והעיניים הירוקות והחכמות שלה טיילו על פני החדר של דורי וצדו את ערימת ספרי הרצל שהיתה מונחת על שולחנו של דורי.  "מה זה כל כך הרבה הרצל?" שאלה כשהיא מדפדפת בהם. דורי ניסה במוחו תשובת בזק מתקבלת על הדעת, אבל לא מצא. "לא ידעתי שבחרת לך נושא כל כך משעמם לעבודת החקר," היא אמרה בכנות. "עבודת החקר!" חזר דורי על דבריה בשמחה. "זה מה שאני עושה עם הרצל." בולמן פתח את הדלת באפו ונכנס לחדר. מיקה ליטפה את פרוותו והעבירה יד על זנבו המתעקל כמו ירח בתחילת החודש. "יופי של כלב יש לך." "גם אני רציתי כלב, אבל ההורים שלי הסכימו מקסימום לחתול, כי הוא לא מלכלך ולא צריך להוציא אותו החוצה. אבל אני אוהבת יותר כלבים, כי אומרים שכלבים נאמנים לאנשים וחתולים נאמנים למקום." "אני מכיר גם אנשים שאנשים שנאמנים למקום," אמר דורי בלי לתכנן. היא הסתכלה עליו בהפתעה. "אני יוצאת לסדר כמה עניינים, קחו לכם מיץ ועוגה מהמקרר," אמרה אמו של דורי. "למה התכוונת בזה שיש גם אנשים שנאמנים למקום?" שאלה מיקה את דורי אחרי שאמו הלכה. דורי שתק. "בואי, אני רוצה להראות לך משהו," אמר דורי פתאום. "זה החדר של אופיר," אמר לה דורי כשנכנסו. "לא ידעתי שיש לך אח גדול," אמרה מיקה ולקחה בידה את הצילום של אופיר עם החברים שלו מהטיול השנתי בתיכון. "אין לי. זאת אומרת יש לי. זאת אומרת היה..." היא הרימה אל דורי את הרא. התמונה קפאה בין אצבעותיה. "הוא נהרג," אמר דורי, "לפני שנתיים, בפעולה נגד מחבלים בכפר ביתוניא שליד רמאללה." "לא ידעתי," אמרה בשקט. "זה קרה לפני להגעת לכיתה שלנו," אמר דורי. "אז לזה התכוונת כשאמרת שאתה מכיר גם אנשים שנאמנים למקום. התכוונת שהוא נהרג בפעולה צבאית בארץ שלנו, שהוא אהב." "כן, גם לזה התכוונתי." "ולמה עוד?"  דורי שתק. "גם אני כמו אופיר, כמו חתול, נאמן למקום, ובגלל זה אני לא רוצה לעזוב." "לעזוב לאן?" היא לא הבניה. "ההורים שלי עוזבים את הארץ. אנחנו נוסעים לווינה בסוף השנה." מבטה קפא. "ואתה לא רוצה לנסוע, אתה רוצה להישאר כאן," היא הבינה מיד. "נאמן למקום." "ואין שום דרך לשכנע אותם?" היא שאלה. "ניסיתי לדבר איתם אבל הם לא מוכנים לשמוע. הם כבר סידרו הכל, נשאר להם רק למכור את הבית. חוץ מהקירות הם יעבירו מפה הכל, אפילו את החדר הזה הם מתכוונים להעביר כמו שהוא לדירה החדשה בווינה. אמא אומרת שהוא ייראה אותו דבר-אותם חפצים, אפילו אותם כיווני אוויר. רק שכאשר יסתכלו מהחלון החוצה לא יראו את ירושלים." מיקה שתקה. "אנחנו צריכים לעשות משהו," היא אמרה פתאום. "אסור לך לנסוע מכאן. אנחנו חייבים למצוא דרך." דורי הסתכל במיקה. "יש לי שיעור בלט בעוד רבע שעה ואני חייבת ללכת עכשיו," אמרה מיקה לדורי, "אבל אנחנו נתראה שוב בקרוב ונראה מה אפשר לעשות." דורי ליווה את מיקה בצליעה אל הדלת והתקשה למצוא את מילות הפרידה הנכונות. אחר כך דורי מיהר בצליעה חזרה אל חדרו כדי לראות אותה גם דרך החלון. היא ידעה שהוא עומד שם, וכשחלפה מתחתיו הרימה אליו את הראש ואמרה לו, "ואתה אמרת לי שזה לא מדבק."

פרק שמיני.

הבית של דורי הלך ונדחס אל תוך קופסאות קרטון. כל יום הלכה תכולת הארונות והתמעטה. השלט "למכירה" נתלה מתחת לחלון חדרו של דורי הפונה אל הרחוב. דורי לא יכל לסבול את זה. כשהיו אנשים מגיעים לראות את הבית שלהם, היה דורי לוקח את בלומן ויוצא בטריקת דלת.  ביום שחולקו גיליונות העיתון תפסו את דורי גור ועמיקם ביציאה מבית הספר. "אתה חושב שאנחנו לא יודעים?" שאל עמיקם כשהוא חוסם את דרכו של דורי.

"יודעים מה?" היתמם דורי והרגיש שמיצחו מתנקד טיפות זיעה קרות.

"שאתה יודע דברים," אמר גור, שהיה גבוה מדורי בשני ראשים כמעט. "אבל אתה מספיק חכם  בשביל לא לדבר עליהם עם אף אחד ולא לכתוב עליהם בעיתון."

דורי הגביה את ראשו אל גור וניסה להגיד משהו, אבל המילים נתקעו בגרונו. רגלו הארוכה נשלחה אחורה ואחר כך התעופפה קדימה באבחה אחת. הוא בעט בדורי בכל הכוח. חודה של הנעל שחורה-אדומה ננעץ בברך של דורי ופילח את גופו בכאב חד. דורי נשכב על הארץ ושמע את עצמו בוכה. מקופל כמו עובר ראה דורי את הנעליים שלהם בגובה העיניים שלו מתרחקות מהמקום.

השומר שלו חבש לו את הברך והקשיב בסבלנות להשתלשלות העניינים. שני קמטים ארוכים נמתחו במצחו. 

"זה חמור מאוד," אמר, "תצטרך לספר על זה למנהלת." "אני לא הולך לספר כלום לאף אחד," הודיע לו דורי. "אין לי כוח להילחם בכולם-בכנופיה של פרנקל, באבא ואמא שלי, בגעגועים לאופיר, שלא עוזבים אותי לרגע..." ואז פרץ בבכי.

אחרי שהוא גמר את המשמרת במוזיאון, הסיע השומר את דורי הביתה ונתן לו ספר על הרצל, שדורי עוד לא קרא. "אל תתייאש,"הוא אמר לו כשהוריד אותו סמוך לדלת, "בסוף הכל יהיה בסדר."

בלילה ההוא ישן דורי במיטתו של אופיר. הוא נרדם עם הספר שנתן לו השומר. דורי לא זכר מה קרא לפני שנעצמו עיניו אבל הוא זכר שזה היה משהו מפתיע. באמצע הלילה התעורר פתאום דורי והתיישב במיטה של אופיר. ירח דק ניצנץ בחלון והאיר את החדר באור קלוש. החדר היה מלא אופיר. אבל הוא לא היה שם.

"תהיה אמיץ!" שמע דורי פתאום קול פנימי בתוכו. 

זה היה מלך ההר שדיבר אליו. דורי הקשיב שוב.

"תהיה אמיץ!" הוא חזר על דבריו, הפעם בתקיפות.

"לך קל לדבר," ענה לו דורי. "אתה היית חוזה המדינה, הצלחת להזיז הרים, לשנות את ההיסטוריה."

"ואתה חושב שזה היה קל?" הוא שאל את דורי.

"אני לא יודע."

"אז תקרא עלי ותראה שזה היה קשה מאוד."

"קשה קשה, אבל עכשיו הכל מאחוריך."

"נכון, ובגלל זה יש לי זמן לעזור לך. תקשיב לי, ותקשיב לי טוב: בכל מה שאתה קורא ושומע עלי, יש סימנים שיכולים לעזור לך. אתה רק צריך למצוא אותם."

"באמת?"

"באמת!"

"נחמד מאוד מצידך שאתה רוצה לעזור לי," אמר לו דורי, "אבל יש דברים שקשים לי ושגם אם אני אסביר לך לעולם  לא תוכל להבין."

"מה למשל?" הוא היה סקרן.

"למשל... למשל להתגעגע  לאח גדול שמת לך פתאום. אף אחד לא יכול להבין את זה, אפילו לא אתה."

"מה אתה אומר!" לגלוג וכאב היה בקולו. "אז יש לי חדשות בשבילך. אני יכול להבין מצוין. גם לי היתה אחות גדולה שמתה. קראו לה פאולינה והיא היתה החברה הכי קרובה ואולי היחידה שהיתה לי. הייתי בן שמונה-עשרה והיא בת תשע-עשרה כשחלתה בטיפוס ומתה. כל ימי לא הפסקתי להתגעגע אליה. לבתי הבכורה קראתי על שמה."

קולו של הרצל גווע. דורי הדליק את האור.

הספר שאיתו נרדם היה פתוח ביומנו של הרצל ביום ה-7 בפברואר 1878, יום מותה של פאולינה הרצל.

פרק שביעי.

במשך כל יום הלימודים ההוא ניסה דורי לאתר בפניו של עמיקם משהו שיעיד על מה שקרה אתמול, אבל פניו לא הסגירו דבר. כאילו לא זרק אבן מעל הגשר, כאילו לא פצע ילדה. בשיעור הרביעי נכנס גור לכיתתו של דורי ואמר שהמנהלת מבקשת לדבר עם עמיקם. היתה דאגה בפניו. עמיקם קם ממושבו שליד החלון והשתרך באיטיות לעבר הדלת. גור חיכה בסבלנות, השתעשע באצבעות ידיו ובעט בכדור נייר שנח על הרצפה. נעליו בצבעי אדום ושחור גילגלו אותו אל מעבר לדלת.  אחר כך נעלמו שניהם. בימים שבאו לאחר מכן החלו להתאבך ברחבי בית הספר שמועות שנערים מהשכונה, אולי אפילו מהבית ספר שלנו הם שהשליכו את האבן. "אלה רק שמועות," דורי שמע את מיקה מדברת בהפסקה עם אחת מחברות מערכת העיתון, "אני לא מאמינה שמישהו כאן יעשה דבר כזה." באותם הימים דורי לא אמר דבר. הסוד הזה שידעו רק בלומן ודורי. בסוף סיפר דורי את הסוד לאופיר, ב'לבד' שלו איתו, באחד מימי השישי. "אתה צריך לספר," אמר לו אופיר, "לאבא, לאמא, למנהלת, למשטרה. למישהו. מחר ייפגע ילד אחר בגלל שלא עצרו את המשחק המטורף הזה בזמן. הפעם היה מזל, אבל אנשים יכולים להיהרג מאבנים שזורקים מהגשר. אתה חייב לספר!" "אני פוחד," גילה לו דורי בליבו, "ממה שיקרה לי אם ידעו שגיליתי, וממה שיעשו לעמיקם." "הם לא יגידו שזה אתה גילית," אמר לו אופיר. דורי הרגיש שחשוב לו מאוד שהוא יספר. אולי מפני שהוא חושב שבמקום שהוא נמצא יש כבר מספיק אנשים. "בסדר," אמר לו דורי. "אני אחשוב על דרך לספר בלי שידעו שזה אני שגיליתי." "'המדור של דור' צריך להתחיל בכתבה מיוחדת ויוצאת דופן," אמרה מיקה לדורי למחרת, "אני סומכת עליך." דורי דחה את כתיבת הכתבה מיום ליום עד שכבר היה ברור שמאוחר מידי והעיתון עומד להישלח לדפוס. דורי לא יכל בשום אופן להתרכז. מיקה היתה מאוכזבת. "חשבתי שאתה ילד רציני," אמרה מיקה לדורי באחת ההפסקות, כשלדורי נגמרו התירוצים ולה נגמרה הסבלנות. "חשבתי שדווקא מתאים לך להיות בחבורה של המערכת." "אני רציני," ניסה דורי להציל את מה שנשאר, "אבל יש דברים שאני לא יכול לספר." מיקה משכה בכתפיה והסתובבה, ודורי נשאר לעמוד שם מכווץ מתחושה צורבת של החמצה. שלושה שבועות עברו מאז המקרה עם עמיקם ושבועיים מאז נודע לו שהם עוזבים את הארץ בקיץ. דורי היה עצוב מכל כיוון אפשרי כמו מישהו שהזמינו אותו למקום שבו כל הדלתות נעולות והאנשים שנמצאים בחדרים לא רוצים לפתוח. דורי היה לגמרי לבד-ואז פתאום נפתחה לו דלת. הדלת של "חדר הרצל", שחזר משיפוצים, ושם מצא מישהו שרצה לעזור לו. כשהגיע לבית הספר בהפסקה שלפני השיעור השלישי, אחרי שנפרד מהשומר של מוזיאון הרצל, כבר היה לדורי התחלה של אומץ לכתוב את הכתבה המיוחדת והיוצאת דופן, אבל מיקה לא היתה בחצר הצפונית בשביל לספר לה על זה. דורי ראה אותה שוב רק בתחילת השיעור, אבל אז כבר היה מאוחר מידי. בשיעור השלישי נכנסה ניצה היועצת לשיחה שלא מן המניין. "ילדים שזרקו אבנים מהגשר בלילה הם שפצעו את הילדה," אמרה ניצה את מה שכבר נלחש בכיתות מזמן. "אנחנו רוצים לדבר איתכם על משחקי קונדס מסוכנים שנגמרים  באסונות." דורי התכווץ בכיסאו. הוא פחד להסתכל בפניו של עמיקם. פתק נחת על שולחנו:

                             מכנסים ישיבה דחופה של חברי מערכת העיתון.

                             צריך לכתוב כתבה שתגנה את מה שקרה על הגשר.

                             אי אפשר שלא תהיה בעיתון התייחסות לעניין הזה.

                             אני חושבת שמצאתי בשבילך רעיון ל'מדור של דור'. 

                             נפגשים בחמש אצלי. 

                                                                                          מיקה 

דורי הרים את ראשו והסתכל בה "אני יגיע," סימן לה בשפתיו. דורי חזר בצהריים אל בית ריק. ההתארגנויות לקראת הנסיעה הצפויה הריצו את אימו לכל מיני סידורים. היא השאירה לו ארוחת צהריים במיקרו וכתבה שתחזור בארבע. היו לדורי שעתיים לארגן את המחשבות שלו וכשראה שהן לא מתארגנות לו, התיישב על המיטה והתחיל לדפדף בספר שנתן לו הבוקר השומר בהשאלה. "קח ותקרא בבית," הוא אמר לפני שנפרדו. "זו הביוגרפיה שלו, כלומר סיפר תולדות חייו. ותחזיר עד סוף השבוע." דורי דיפדף בספר שריח קליל של סיד נדף ממנו. דורי נעצר בעמוד 37. השנה שם היתה 1874. הרצל בן השלוש-עשרה וחצי מייסד אגודה ספרותית שנקראת "ויר". פירוש השם בגרמנית: 'אנחנו'. זאת היתה אגודה של כותבים, הרצל נבחר לנשיאה, וכך היא פעלה: כל חבר היה כותב משהו לקראת הפגישה, מקריא לחברים את אשר כתב והם היו מגיבים. הם נתנו זה לזה ציונים והעבירו ביקורת. הם אפילו ניהלו פרוטוקול מסודר. הפרוטוקול מראה שעל הצירות שכתב הרצל נאמר שהן "טובות" וש"נתקבלו בשבחים". החבורה התפרקה כעבור חודשיים. אבל לדורי היו על הראש לא חבורה אחת אלא שתיים. והוא ידע שהשנייה, זו שחבריה נועלים נעלי ספורט אדומות-שחורות, לא יקבלו בשבחים את מה שכבר ידע דורי שהוא הולך לכתוב. דורי נכנס לחדר של אופיר והוריד את המדים שלו מעל הקולב. הוא התיישב על המיטה שלו, התכסה במדים והכניס את שתי ידיו לכיסים העמוקים של מכנסי החאקי. בקצות האצבעות יכל דורי להרגיש כמה גרגירי חול שנשארו שם. דורי ישב ככה והסתכל סביב. החדר של אופיר נשאר בדיוק כמו שהה ביום שהוא הלך בפעם האחרונה: המחשב, ערימת הדיסקים, תמונה של אופנוע על הקיר, בקבוק האפטר-שייב, אקוואריום הדגים שאהב, צילום מאיזה טיול שנתי בתיכון וספרים שעמדו לפי הגובה בכוננית על מדפי העץ. דורי ניגש לספרים שלו. היו שם ספרי מתח, מדריכי טיולים בארץ וספר אחד על טיול להודו שאופיר תיכנן לעשות אחרי הצבא. היה ספר על אופנועים, ספר עם צילומים מצחיקים וכמה ספרי שירה. דורי הוריד מהמדף את את ספר השירים שכתב יהונתן גפן. דורי דיפדף בו וריפרף על פני השירים כיאלו אין לו דאגות בעולם. כאילו הוא לא פוחד לכתוב את הכתבה ולא פוחד מעמיקם ולא פוחד שיקרה משהו רע למי שיעבור במקרה מתחת למבחני האומץ של הכנופיה של פרנקל ולא פוחד לאבד את מיקה. ואז פתאום, בתוך הספר הזה מצא דורי שדר מאופיר. זה היה שיר שיהונתן גפן כתב ושהיה מודפס בצורה מיוחדת. וזה מה שהודפס בעיתון בית הספר כמה ימים אחר כך: 

                                                            אמץ יהונתן גפן

                              בעולם הזה                                           גשר צר

                              מפריד בין                                            אדם לחברו            

                              בין אדם                                               לעברו 

                              בין אדם                                               לשברו

                              בין אדם                                               לקברו

                                            גשר צר ואנו כבדים עד מאוד

                                                            וצר

                                                            לי

                                                            צר

                                                            לי

                                                            צר 

                                                            לי

                                                והעיקר לא לרעוד

ולמטה הוסיף דורי:

השיר הזה מוקדש לאמיצים. לאלה שלא צריכים להוכיח דבר. רק פחדנים עושים מבחני אומץ. אבל אמיצים אמיתיים הולכים בזהירות על הגשר, לא מאבדים שיווי משקל וחוצים ועוברים לקצה השני.