הבית של דורי הלך ונדחס אל תוך קופסאות קרטון. כל יום הלכה תכולת הארונות והתמעטה. השלט "למכירה" נתלה מתחת לחלון חדרו של דורי הפונה אל הרחוב. דורי לא יכל לסבול את זה. כשהיו אנשים מגיעים לראות את הבית שלהם, היה דורי לוקח את בלומן ויוצא בטריקת דלת. ביום שחולקו גיליונות העיתון תפסו את דורי גור ועמיקם ביציאה מבית הספר. "אתה חושב שאנחנו לא יודעים?" שאל עמיקם כשהוא חוסם את דרכו של דורי.
"יודעים מה?" היתמם דורי והרגיש שמיצחו מתנקד טיפות זיעה קרות.
"שאתה יודע דברים," אמר גור, שהיה גבוה מדורי בשני ראשים כמעט. "אבל אתה מספיק חכם בשביל לא לדבר עליהם עם אף אחד ולא לכתוב עליהם בעיתון."
דורי הגביה את ראשו אל גור וניסה להגיד משהו, אבל המילים נתקעו בגרונו. רגלו הארוכה נשלחה אחורה ואחר כך התעופפה קדימה באבחה אחת. הוא בעט בדורי בכל הכוח. חודה של הנעל שחורה-אדומה ננעץ בברך של דורי ופילח את גופו בכאב חד. דורי נשכב על הארץ ושמע את עצמו בוכה. מקופל כמו עובר ראה דורי את הנעליים שלהם בגובה העיניים שלו מתרחקות מהמקום.
השומר שלו חבש לו את הברך והקשיב בסבלנות להשתלשלות העניינים. שני קמטים ארוכים נמתחו במצחו.
"זה חמור מאוד," אמר, "תצטרך לספר על זה למנהלת." "אני לא הולך לספר כלום לאף אחד," הודיע לו דורי. "אין לי כוח להילחם בכולם-בכנופיה של פרנקל, באבא ואמא שלי, בגעגועים לאופיר, שלא עוזבים אותי לרגע..." ואז פרץ בבכי.
אחרי שהוא גמר את המשמרת במוזיאון, הסיע השומר את דורי הביתה ונתן לו ספר על הרצל, שדורי עוד לא קרא. "אל תתייאש,"הוא אמר לו כשהוריד אותו סמוך לדלת, "בסוף הכל יהיה בסדר."
בלילה ההוא ישן דורי במיטתו של אופיר. הוא נרדם עם הספר שנתן לו השומר. דורי לא זכר מה קרא לפני שנעצמו עיניו אבל הוא זכר שזה היה משהו מפתיע. באמצע הלילה התעורר פתאום דורי והתיישב במיטה של אופיר. ירח דק ניצנץ בחלון והאיר את החדר באור קלוש. החדר היה מלא אופיר. אבל הוא לא היה שם.
"תהיה אמיץ!" שמע דורי פתאום קול פנימי בתוכו.
זה היה מלך ההר שדיבר אליו. דורי הקשיב שוב.
"תהיה אמיץ!" הוא חזר על דבריו, הפעם בתקיפות.
"לך קל לדבר," ענה לו דורי. "אתה היית חוזה המדינה, הצלחת להזיז הרים, לשנות את ההיסטוריה."
"ואתה חושב שזה היה קל?" הוא שאל את דורי.
"אני לא יודע."
"אז תקרא עלי ותראה שזה היה קשה מאוד."
"קשה קשה, אבל עכשיו הכל מאחוריך."
"נכון, ובגלל זה יש לי זמן לעזור לך. תקשיב לי, ותקשיב לי טוב: בכל מה שאתה קורא ושומע עלי, יש סימנים שיכולים לעזור לך. אתה רק צריך למצוא אותם."
"באמת?"
"באמת!"
"נחמד מאוד מצידך שאתה רוצה לעזור לי," אמר לו דורי, "אבל יש דברים שקשים לי ושגם אם אני אסביר לך לעולם לא תוכל להבין."
"מה למשל?" הוא היה סקרן.
"למשל... למשל להתגעגע לאח גדול שמת לך פתאום. אף אחד לא יכול להבין את זה, אפילו לא אתה."
"מה אתה אומר!" לגלוג וכאב היה בקולו. "אז יש לי חדשות בשבילך. אני יכול להבין מצוין. גם לי היתה אחות גדולה שמתה. קראו לה פאולינה והיא היתה החברה הכי קרובה ואולי היחידה שהיתה לי. הייתי בן שמונה-עשרה והיא בת תשע-עשרה כשחלתה בטיפוס ומתה. כל ימי לא הפסקתי להתגעגע אליה. לבתי הבכורה קראתי על שמה."
קולו של הרצל גווע. דורי הדליק את האור.
הספר שאיתו נרדם היה פתוח ביומנו של הרצל ביום ה-7 בפברואר 1878, יום מותה של פאולינה הרצל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה