במשך כל יום הלימודים ההוא ניסה דורי לאתר בפניו של עמיקם משהו שיעיד על מה שקרה אתמול, אבל פניו לא הסגירו דבר. כאילו לא זרק אבן מעל הגשר, כאילו לא פצע ילדה. בשיעור הרביעי נכנס גור לכיתתו של דורי ואמר שהמנהלת מבקשת לדבר עם עמיקם. היתה דאגה בפניו. עמיקם קם ממושבו שליד החלון והשתרך באיטיות לעבר הדלת. גור חיכה בסבלנות, השתעשע באצבעות ידיו ובעט בכדור נייר שנח על הרצפה. נעליו בצבעי אדום ושחור גילגלו אותו אל מעבר לדלת. אחר כך נעלמו שניהם. בימים שבאו לאחר מכן החלו להתאבך ברחבי בית הספר שמועות שנערים מהשכונה, אולי אפילו מהבית ספר שלנו הם שהשליכו את האבן. "אלה רק שמועות," דורי שמע את מיקה מדברת בהפסקה עם אחת מחברות מערכת העיתון, "אני לא מאמינה שמישהו כאן יעשה דבר כזה." באותם הימים דורי לא אמר דבר. הסוד הזה שידעו רק בלומן ודורי. בסוף סיפר דורי את הסוד לאופיר, ב'לבד' שלו איתו, באחד מימי השישי. "אתה צריך לספר," אמר לו אופיר, "לאבא, לאמא, למנהלת, למשטרה. למישהו. מחר ייפגע ילד אחר בגלל שלא עצרו את המשחק המטורף הזה בזמן. הפעם היה מזל, אבל אנשים יכולים להיהרג מאבנים שזורקים מהגשר. אתה חייב לספר!" "אני פוחד," גילה לו דורי בליבו, "ממה שיקרה לי אם ידעו שגיליתי, וממה שיעשו לעמיקם." "הם לא יגידו שזה אתה גילית," אמר לו אופיר. דורי הרגיש שחשוב לו מאוד שהוא יספר. אולי מפני שהוא חושב שבמקום שהוא נמצא יש כבר מספיק אנשים. "בסדר," אמר לו דורי. "אני אחשוב על דרך לספר בלי שידעו שזה אני שגיליתי." "'המדור של דור' צריך להתחיל בכתבה מיוחדת ויוצאת דופן," אמרה מיקה לדורי למחרת, "אני סומכת עליך." דורי דחה את כתיבת הכתבה מיום ליום עד שכבר היה ברור שמאוחר מידי והעיתון עומד להישלח לדפוס. דורי לא יכל בשום אופן להתרכז. מיקה היתה מאוכזבת. "חשבתי שאתה ילד רציני," אמרה מיקה לדורי באחת ההפסקות, כשלדורי נגמרו התירוצים ולה נגמרה הסבלנות. "חשבתי שדווקא מתאים לך להיות בחבורה של המערכת." "אני רציני," ניסה דורי להציל את מה שנשאר, "אבל יש דברים שאני לא יכול לספר." מיקה משכה בכתפיה והסתובבה, ודורי נשאר לעמוד שם מכווץ מתחושה צורבת של החמצה. שלושה שבועות עברו מאז המקרה עם עמיקם ושבועיים מאז נודע לו שהם עוזבים את הארץ בקיץ. דורי היה עצוב מכל כיוון אפשרי כמו מישהו שהזמינו אותו למקום שבו כל הדלתות נעולות והאנשים שנמצאים בחדרים לא רוצים לפתוח. דורי היה לגמרי לבד-ואז פתאום נפתחה לו דלת. הדלת של "חדר הרצל", שחזר משיפוצים, ושם מצא מישהו שרצה לעזור לו. כשהגיע לבית הספר בהפסקה שלפני השיעור השלישי, אחרי שנפרד מהשומר של מוזיאון הרצל, כבר היה לדורי התחלה של אומץ לכתוב את הכתבה המיוחדת והיוצאת דופן, אבל מיקה לא היתה בחצר הצפונית בשביל לספר לה על זה. דורי ראה אותה שוב רק בתחילת השיעור, אבל אז כבר היה מאוחר מידי. בשיעור השלישי נכנסה ניצה היועצת לשיחה שלא מן המניין. "ילדים שזרקו אבנים מהגשר בלילה הם שפצעו את הילדה," אמרה ניצה את מה שכבר נלחש בכיתות מזמן. "אנחנו רוצים לדבר איתכם על משחקי קונדס מסוכנים שנגמרים באסונות." דורי התכווץ בכיסאו. הוא פחד להסתכל בפניו של עמיקם. פתק נחת על שולחנו:
מכנסים ישיבה דחופה של חברי מערכת העיתון.
צריך לכתוב כתבה שתגנה את מה שקרה על הגשר.
אי אפשר שלא תהיה בעיתון התייחסות לעניין הזה.
אני חושבת שמצאתי בשבילך רעיון ל'מדור של דור'.
נפגשים בחמש אצלי.
מיקה
דורי הרים את ראשו והסתכל בה "אני יגיע," סימן לה בשפתיו. דורי חזר בצהריים אל בית ריק. ההתארגנויות לקראת הנסיעה הצפויה הריצו את אימו לכל מיני סידורים. היא השאירה לו ארוחת צהריים במיקרו וכתבה שתחזור בארבע. היו לדורי שעתיים לארגן את המחשבות שלו וכשראה שהן לא מתארגנות לו, התיישב על המיטה והתחיל לדפדף בספר שנתן לו הבוקר השומר בהשאלה. "קח ותקרא בבית," הוא אמר לפני שנפרדו. "זו הביוגרפיה שלו, כלומר סיפר תולדות חייו. ותחזיר עד סוף השבוע." דורי דיפדף בספר שריח קליל של סיד נדף ממנו. דורי נעצר בעמוד 37. השנה שם היתה 1874. הרצל בן השלוש-עשרה וחצי מייסד אגודה ספרותית שנקראת "ויר". פירוש השם בגרמנית: 'אנחנו'. זאת היתה אגודה של כותבים, הרצל נבחר לנשיאה, וכך היא פעלה: כל חבר היה כותב משהו לקראת הפגישה, מקריא לחברים את אשר כתב והם היו מגיבים. הם נתנו זה לזה ציונים והעבירו ביקורת. הם אפילו ניהלו פרוטוקול מסודר. הפרוטוקול מראה שעל הצירות שכתב הרצל נאמר שהן "טובות" וש"נתקבלו בשבחים". החבורה התפרקה כעבור חודשיים. אבל לדורי היו על הראש לא חבורה אחת אלא שתיים. והוא ידע שהשנייה, זו שחבריה נועלים נעלי ספורט אדומות-שחורות, לא יקבלו בשבחים את מה שכבר ידע דורי שהוא הולך לכתוב. דורי נכנס לחדר של אופיר והוריד את המדים שלו מעל הקולב. הוא התיישב על המיטה שלו, התכסה במדים והכניס את שתי ידיו לכיסים העמוקים של מכנסי החאקי. בקצות האצבעות יכל דורי להרגיש כמה גרגירי חול שנשארו שם. דורי ישב ככה והסתכל סביב. החדר של אופיר נשאר בדיוק כמו שהה ביום שהוא הלך בפעם האחרונה: המחשב, ערימת הדיסקים, תמונה של אופנוע על הקיר, בקבוק האפטר-שייב, אקוואריום הדגים שאהב, צילום מאיזה טיול שנתי בתיכון וספרים שעמדו לפי הגובה בכוננית על מדפי העץ. דורי ניגש לספרים שלו. היו שם ספרי מתח, מדריכי טיולים בארץ וספר אחד על טיול להודו שאופיר תיכנן לעשות אחרי הצבא. היה ספר על אופנועים, ספר עם צילומים מצחיקים וכמה ספרי שירה. דורי הוריד מהמדף את את ספר השירים שכתב יהונתן גפן. דורי דיפדף בו וריפרף על פני השירים כיאלו אין לו דאגות בעולם. כאילו הוא לא פוחד לכתוב את הכתבה ולא פוחד מעמיקם ולא פוחד שיקרה משהו רע למי שיעבור במקרה מתחת למבחני האומץ של הכנופיה של פרנקל ולא פוחד לאבד את מיקה. ואז פתאום, בתוך הספר הזה מצא דורי שדר מאופיר. זה היה שיר שיהונתן גפן כתב ושהיה מודפס בצורה מיוחדת. וזה מה שהודפס בעיתון בית הספר כמה ימים אחר כך:
אמץ יהונתן גפן
בעולם הזה גשר צר
מפריד בין אדם לחברו
בין אדם לעברו
בין אדם לשברו
בין אדם לקברו
גשר צר ואנו כבדים עד מאוד
וצר
לי
צר
לי
צר
לי
והעיקר לא לרעוד
ולמטה הוסיף דורי:
השיר הזה מוקדש לאמיצים. לאלה שלא צריכים להוכיח דבר. רק פחדנים עושים מבחני אומץ. אבל אמיצים אמיתיים הולכים בזהירות על הגשר, לא מאבדים שיווי משקל וחוצים ועוברים לקצה השני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה