פרק עשירי.

למחרת בצהריים עלה דורי להר. האנשים באוטובוס פינו לו מקום בגלל הרגל החבושה והקב. השומר שמח לקראתו. "מי מספר היום למי?" הוא שאל את דורי היתה לו דרך לקרוא בפנים של ילדים את מה שהם מרגישים. דורי סיפר דברים שהוא כבר ידע על האחות של הרצל, ודברים שהוא לא ידע מיקה. "דורי לב," הוא אמר אחרי רגע ארוך של מחשבה, ,אנחנו יוצאים לדרך," ויישר את צווארון חולצת המדים שלו. "לא במקרה הגעת לכאן," הוא המשיך, "הגעת אל הרצל הרצל כדי לקבל כיוון יש ביומנים שלו, במעשים שלו, בדרך שבה הוא פעל, סימנים המיועדים לך. אתה המשך החלום שלו. הוא שינה את התפיסה של עם שלם שחי דורות בגלות, והביא אותו לכאן. עכשיו הוא מרגיש שיש לו אחריות לזה שהם לא יעזבו שוב. אם הוא הצליחו לגרום למנהיגי העולם להבין שאין אפשרות אחרת, אלא לתת ליהודים מדינה משלהם כדי להתיישב בה, ושיפסיקו לנדוד בעולם, אם הוא הצליח לעשות את זה לעם שלם אתה תצליח לעשות את זה לשניים." "אבל אמא ואבא שלי יותר קשים מכולם יחד. זה לא ילך," אמר דורי. "את הלא מתכוון להתייאש, אני מקווה." הוא אהב את המשפט הזה. "אני לא מתכוון, אבל זה יוצא לי ככה." "לא עכשיו, דורי לא כשיש לך את מיקה," הוא אמר ברצינות. "זאת אומרת שצריך לספר למיקה על כל הדברים של הרצל שמשוכפלים אצלי ושאין להם הסבר." "אין דבר שאין לו הסבר,"אמר השומר. "יש לאלוהים דרכים משונת להראות לאנשים את הדרך. הוא נותן להם רמזים, מפנה אותם לכיוון הכללי, אבל את הצעדים הם צריכים לעשות בעצמם." דורי שתק. "היא רוצה לעזור, ולנו יש כיוון אז אם נחבר את שני הדברים האלה, יש סיכוי שכל ערימת הספרים הענקית הזאת נמצא פתרונות." "ואתה תעזור גם?" שאל אותו דורי. "בוודאי," הוא חייך. "עד שמצאתי לי ידיד, אני לא אתן שייקחו אותו לווינה."