פרק תשעי.

בבוקר שלמחרת התעורר דורי קודח עם ארבעים מעלות חום. "זה מהנפילה הלא מוצלחת שלך על הברך,"אמרה אמא לדורי וצילצלה לאורתופד, חבר של אבא. דוקטור סמי שמואל בחן ארוכות את הברך הנפוחה והוציא את אמא החוצה. "החטיפו לך  כהוגן," אמר לדורי. דורי הנהנן.  "אתה רוצה לספר לי על זה?" דורי הניע את ראשו מצד לצד. "תראה," הוא אמר, "לפי הצילום שלך זו רק מכה חזקה מאוד. למרבה המזל לא נגרם נזק בלתי הפיך. נשים לך תחבושות מיוחדות וניתן לך כדור נגד כאבים. זה ייקח קצת זמו אבל זה יעבור. אתה צריך בעיקר לנוח." דורי הנהן. דוקטור שמואל דיבר במשפטים קצרים עם נקודות בסוף. הוא נתן תחושה שאפשר לסמוך עליו אבל דורי החליט, לפחות לבינתיים, לא לספר כלום. "דורי," הוא אמר ועיניו הטובות, שהכיר דורי כמעט מהיום שנולד, הסתכלו על דורי בחמלה, "הברך שלך לא מדאיגה אותי. מה שאתה מסתיר מדאיג אותי." הוא חיכה לראות את תגובתו של דורי, אבל דורי לא זז. "אני לא רוצה להתערב," הוסיף, "אבל אולי אני יכול לעזור." "אני מסתדר," אמר לו דורי וקם בכבדות ממיטת הטיפולים שלו. "אתה בטוח?" "לא אבל אני מקווה."  הוא חייך. "תבוא לביקורת בעוד שבוע ואם אתה צריך אותי לפני זה, אני כאן." "תודה," אמר דורי. וכשהיה ליד הדלת הוסיף: "ואל תגלה לאמא בבקשה." "ולאבא?" הוא שאל. "גם." במעלית שהורידה אותם ליציאה מבית החולים נסעו גם ילדה ושני הורים. הראש של הילדה היה חבוש בתחבושת לבנה שנראתה קצת כמו תרבוש. אמו של דורי שאלה מה קרה לה ואבא של הילדה אמר "זרקו אבן על המכונית שלנו ונועה נפצעה. עכשיו, אחרי חמישה שבועות ושני ניתוחים אנחנו סוף סוף חוזרים הביתה."  בחמש צילצל הטלפון בבית של דורי. "רק רגע, בבקשה," אמרה אמו של דורי ומסרה לו את הטלפון האלחוטי בתנועה מלכותית, "זאת ילדה שמחפשת אותך," לחשה לו וחיוך סקרן הצטייר על פניה. הלב של דורי החסיר פעימה. "אני יכולה לעבור אצלך ולתת לך שיעורים לפני שיעור הבלט שלי," הציעה. "בסדר," אמר דורי. "את יכולה לבוא. מה שיש לי לא מדבק." בחמש וחצי מיקה הגיעה. אמו של דורי פתחה לה את הדלת והובילה אותה לחדרי. שיער הדבש שלה היה אסוף בפקעת מעל אוזניה והעיניים הירוקות והחכמות שלה טיילו על פני החדר של דורי וצדו את ערימת ספרי הרצל שהיתה מונחת על שולחנו של דורי.  "מה זה כל כך הרבה הרצל?" שאלה כשהיא מדפדפת בהם. דורי ניסה במוחו תשובת בזק מתקבלת על הדעת, אבל לא מצא. "לא ידעתי שבחרת לך נושא כל כך משעמם לעבודת החקר," היא אמרה בכנות. "עבודת החקר!" חזר דורי על דבריה בשמחה. "זה מה שאני עושה עם הרצל." בולמן פתח את הדלת באפו ונכנס לחדר. מיקה ליטפה את פרוותו והעבירה יד על זנבו המתעקל כמו ירח בתחילת החודש. "יופי של כלב יש לך." "גם אני רציתי כלב, אבל ההורים שלי הסכימו מקסימום לחתול, כי הוא לא מלכלך ולא צריך להוציא אותו החוצה. אבל אני אוהבת יותר כלבים, כי אומרים שכלבים נאמנים לאנשים וחתולים נאמנים למקום." "אני מכיר גם אנשים שאנשים שנאמנים למקום," אמר דורי בלי לתכנן. היא הסתכלה עליו בהפתעה. "אני יוצאת לסדר כמה עניינים, קחו לכם מיץ ועוגה מהמקרר," אמרה אמו של דורי. "למה התכוונת בזה שיש גם אנשים שנאמנים למקום?" שאלה מיקה את דורי אחרי שאמו הלכה. דורי שתק. "בואי, אני רוצה להראות לך משהו," אמר דורי פתאום. "זה החדר של אופיר," אמר לה דורי כשנכנסו. "לא ידעתי שיש לך אח גדול," אמרה מיקה ולקחה בידה את הצילום של אופיר עם החברים שלו מהטיול השנתי בתיכון. "אין לי. זאת אומרת יש לי. זאת אומרת היה..." היא הרימה אל דורי את הרא. התמונה קפאה בין אצבעותיה. "הוא נהרג," אמר דורי, "לפני שנתיים, בפעולה נגד מחבלים בכפר ביתוניא שליד רמאללה." "לא ידעתי," אמרה בשקט. "זה קרה לפני להגעת לכיתה שלנו," אמר דורי. "אז לזה התכוונת כשאמרת שאתה מכיר גם אנשים שנאמנים למקום. התכוונת שהוא נהרג בפעולה צבאית בארץ שלנו, שהוא אהב." "כן, גם לזה התכוונתי." "ולמה עוד?"  דורי שתק. "גם אני כמו אופיר, כמו חתול, נאמן למקום, ובגלל זה אני לא רוצה לעזוב." "לעזוב לאן?" היא לא הבניה. "ההורים שלי עוזבים את הארץ. אנחנו נוסעים לווינה בסוף השנה." מבטה קפא. "ואתה לא רוצה לנסוע, אתה רוצה להישאר כאן," היא הבינה מיד. "נאמן למקום." "ואין שום דרך לשכנע אותם?" היא שאלה. "ניסיתי לדבר איתם אבל הם לא מוכנים לשמוע. הם כבר סידרו הכל, נשאר להם רק למכור את הבית. חוץ מהקירות הם יעבירו מפה הכל, אפילו את החדר הזה הם מתכוונים להעביר כמו שהוא לדירה החדשה בווינה. אמא אומרת שהוא ייראה אותו דבר-אותם חפצים, אפילו אותם כיווני אוויר. רק שכאשר יסתכלו מהחלון החוצה לא יראו את ירושלים." מיקה שתקה. "אנחנו צריכים לעשות משהו," היא אמרה פתאום. "אסור לך לנסוע מכאן. אנחנו חייבים למצוא דרך." דורי הסתכל במיקה. "יש לי שיעור בלט בעוד רבע שעה ואני חייבת ללכת עכשיו," אמרה מיקה לדורי, "אבל אנחנו נתראה שוב בקרוב ונראה מה אפשר לעשות." דורי ליווה את מיקה בצליעה אל הדלת והתקשה למצוא את מילות הפרידה הנכונות. אחר כך דורי מיהר בצליעה חזרה אל חדרו כדי לראות אותה גם דרך החלון. היא ידעה שהוא עומד שם, וכשחלפה מתחתיו הרימה אליו את הראש ואמרה לו, "ואתה אמרת לי שזה לא מדבק."