פרק עשירי.

למחרת בצהריים עלה דורי להר. האנשים באוטובוס פינו לו מקום בגלל הרגל החבושה והקב. השומר שמח לקראתו. "מי מספר היום למי?" הוא שאל את דורי היתה לו דרך לקרוא בפנים של ילדים את מה שהם מרגישים. דורי סיפר דברים שהוא כבר ידע על האחות של הרצל, ודברים שהוא לא ידע מיקה. "דורי לב," הוא אמר אחרי רגע ארוך של מחשבה, ,אנחנו יוצאים לדרך," ויישר את צווארון חולצת המדים שלו. "לא במקרה הגעת לכאן," הוא המשיך, "הגעת אל הרצל הרצל כדי לקבל כיוון יש ביומנים שלו, במעשים שלו, בדרך שבה הוא פעל, סימנים המיועדים לך. אתה המשך החלום שלו. הוא שינה את התפיסה של עם שלם שחי דורות בגלות, והביא אותו לכאן. עכשיו הוא מרגיש שיש לו אחריות לזה שהם לא יעזבו שוב. אם הוא הצליחו לגרום למנהיגי העולם להבין שאין אפשרות אחרת, אלא לתת ליהודים מדינה משלהם כדי להתיישב בה, ושיפסיקו לנדוד בעולם, אם הוא הצליח לעשות את זה לעם שלם אתה תצליח לעשות את זה לשניים." "אבל אמא ואבא שלי יותר קשים מכולם יחד. זה לא ילך," אמר דורי. "את הלא מתכוון להתייאש, אני מקווה." הוא אהב את המשפט הזה. "אני לא מתכוון, אבל זה יוצא לי ככה." "לא עכשיו, דורי לא כשיש לך את מיקה," הוא אמר ברצינות. "זאת אומרת שצריך לספר למיקה על כל הדברים של הרצל שמשוכפלים אצלי ושאין להם הסבר." "אין דבר שאין לו הסבר,"אמר השומר. "יש לאלוהים דרכים משונת להראות לאנשים את הדרך. הוא נותן להם רמזים, מפנה אותם לכיוון הכללי, אבל את הצעדים הם צריכים לעשות בעצמם." דורי שתק. "היא רוצה לעזור, ולנו יש כיוון אז אם נחבר את שני הדברים האלה, יש סיכוי שכל ערימת הספרים הענקית הזאת נמצא פתרונות." "ואתה תעזור גם?" שאל אותו דורי. "בוודאי," הוא חייך. "עד שמצאתי לי ידיד, אני לא אתן שייקחו אותו לווינה."

פרק תשעי.

בבוקר שלמחרת התעורר דורי קודח עם ארבעים מעלות חום. "זה מהנפילה הלא מוצלחת שלך על הברך,"אמרה אמא לדורי וצילצלה לאורתופד, חבר של אבא. דוקטור סמי שמואל בחן ארוכות את הברך הנפוחה והוציא את אמא החוצה. "החטיפו לך  כהוגן," אמר לדורי. דורי הנהנן.  "אתה רוצה לספר לי על זה?" דורי הניע את ראשו מצד לצד. "תראה," הוא אמר, "לפי הצילום שלך זו רק מכה חזקה מאוד. למרבה המזל לא נגרם נזק בלתי הפיך. נשים לך תחבושות מיוחדות וניתן לך כדור נגד כאבים. זה ייקח קצת זמו אבל זה יעבור. אתה צריך בעיקר לנוח." דורי הנהן. דוקטור שמואל דיבר במשפטים קצרים עם נקודות בסוף. הוא נתן תחושה שאפשר לסמוך עליו אבל דורי החליט, לפחות לבינתיים, לא לספר כלום. "דורי," הוא אמר ועיניו הטובות, שהכיר דורי כמעט מהיום שנולד, הסתכלו על דורי בחמלה, "הברך שלך לא מדאיגה אותי. מה שאתה מסתיר מדאיג אותי." הוא חיכה לראות את תגובתו של דורי, אבל דורי לא זז. "אני לא רוצה להתערב," הוסיף, "אבל אולי אני יכול לעזור." "אני מסתדר," אמר לו דורי וקם בכבדות ממיטת הטיפולים שלו. "אתה בטוח?" "לא אבל אני מקווה."  הוא חייך. "תבוא לביקורת בעוד שבוע ואם אתה צריך אותי לפני זה, אני כאן." "תודה," אמר דורי. וכשהיה ליד הדלת הוסיף: "ואל תגלה לאמא בבקשה." "ולאבא?" הוא שאל. "גם." במעלית שהורידה אותם ליציאה מבית החולים נסעו גם ילדה ושני הורים. הראש של הילדה היה חבוש בתחבושת לבנה שנראתה קצת כמו תרבוש. אמו של דורי שאלה מה קרה לה ואבא של הילדה אמר "זרקו אבן על המכונית שלנו ונועה נפצעה. עכשיו, אחרי חמישה שבועות ושני ניתוחים אנחנו סוף סוף חוזרים הביתה."  בחמש צילצל הטלפון בבית של דורי. "רק רגע, בבקשה," אמרה אמו של דורי ומסרה לו את הטלפון האלחוטי בתנועה מלכותית, "זאת ילדה שמחפשת אותך," לחשה לו וחיוך סקרן הצטייר על פניה. הלב של דורי החסיר פעימה. "אני יכולה לעבור אצלך ולתת לך שיעורים לפני שיעור הבלט שלי," הציעה. "בסדר," אמר דורי. "את יכולה לבוא. מה שיש לי לא מדבק." בחמש וחצי מיקה הגיעה. אמו של דורי פתחה לה את הדלת והובילה אותה לחדרי. שיער הדבש שלה היה אסוף בפקעת מעל אוזניה והעיניים הירוקות והחכמות שלה טיילו על פני החדר של דורי וצדו את ערימת ספרי הרצל שהיתה מונחת על שולחנו של דורי.  "מה זה כל כך הרבה הרצל?" שאלה כשהיא מדפדפת בהם. דורי ניסה במוחו תשובת בזק מתקבלת על הדעת, אבל לא מצא. "לא ידעתי שבחרת לך נושא כל כך משעמם לעבודת החקר," היא אמרה בכנות. "עבודת החקר!" חזר דורי על דבריה בשמחה. "זה מה שאני עושה עם הרצל." בולמן פתח את הדלת באפו ונכנס לחדר. מיקה ליטפה את פרוותו והעבירה יד על זנבו המתעקל כמו ירח בתחילת החודש. "יופי של כלב יש לך." "גם אני רציתי כלב, אבל ההורים שלי הסכימו מקסימום לחתול, כי הוא לא מלכלך ולא צריך להוציא אותו החוצה. אבל אני אוהבת יותר כלבים, כי אומרים שכלבים נאמנים לאנשים וחתולים נאמנים למקום." "אני מכיר גם אנשים שאנשים שנאמנים למקום," אמר דורי בלי לתכנן. היא הסתכלה עליו בהפתעה. "אני יוצאת לסדר כמה עניינים, קחו לכם מיץ ועוגה מהמקרר," אמרה אמו של דורי. "למה התכוונת בזה שיש גם אנשים שנאמנים למקום?" שאלה מיקה את דורי אחרי שאמו הלכה. דורי שתק. "בואי, אני רוצה להראות לך משהו," אמר דורי פתאום. "זה החדר של אופיר," אמר לה דורי כשנכנסו. "לא ידעתי שיש לך אח גדול," אמרה מיקה ולקחה בידה את הצילום של אופיר עם החברים שלו מהטיול השנתי בתיכון. "אין לי. זאת אומרת יש לי. זאת אומרת היה..." היא הרימה אל דורי את הרא. התמונה קפאה בין אצבעותיה. "הוא נהרג," אמר דורי, "לפני שנתיים, בפעולה נגד מחבלים בכפר ביתוניא שליד רמאללה." "לא ידעתי," אמרה בשקט. "זה קרה לפני להגעת לכיתה שלנו," אמר דורי. "אז לזה התכוונת כשאמרת שאתה מכיר גם אנשים שנאמנים למקום. התכוונת שהוא נהרג בפעולה צבאית בארץ שלנו, שהוא אהב." "כן, גם לזה התכוונתי." "ולמה עוד?"  דורי שתק. "גם אני כמו אופיר, כמו חתול, נאמן למקום, ובגלל זה אני לא רוצה לעזוב." "לעזוב לאן?" היא לא הבניה. "ההורים שלי עוזבים את הארץ. אנחנו נוסעים לווינה בסוף השנה." מבטה קפא. "ואתה לא רוצה לנסוע, אתה רוצה להישאר כאן," היא הבינה מיד. "נאמן למקום." "ואין שום דרך לשכנע אותם?" היא שאלה. "ניסיתי לדבר איתם אבל הם לא מוכנים לשמוע. הם כבר סידרו הכל, נשאר להם רק למכור את הבית. חוץ מהקירות הם יעבירו מפה הכל, אפילו את החדר הזה הם מתכוונים להעביר כמו שהוא לדירה החדשה בווינה. אמא אומרת שהוא ייראה אותו דבר-אותם חפצים, אפילו אותם כיווני אוויר. רק שכאשר יסתכלו מהחלון החוצה לא יראו את ירושלים." מיקה שתקה. "אנחנו צריכים לעשות משהו," היא אמרה פתאום. "אסור לך לנסוע מכאן. אנחנו חייבים למצוא דרך." דורי הסתכל במיקה. "יש לי שיעור בלט בעוד רבע שעה ואני חייבת ללכת עכשיו," אמרה מיקה לדורי, "אבל אנחנו נתראה שוב בקרוב ונראה מה אפשר לעשות." דורי ליווה את מיקה בצליעה אל הדלת והתקשה למצוא את מילות הפרידה הנכונות. אחר כך דורי מיהר בצליעה חזרה אל חדרו כדי לראות אותה גם דרך החלון. היא ידעה שהוא עומד שם, וכשחלפה מתחתיו הרימה אליו את הראש ואמרה לו, "ואתה אמרת לי שזה לא מדבק."

פרק שמיני.

הבית של דורי הלך ונדחס אל תוך קופסאות קרטון. כל יום הלכה תכולת הארונות והתמעטה. השלט "למכירה" נתלה מתחת לחלון חדרו של דורי הפונה אל הרחוב. דורי לא יכל לסבול את זה. כשהיו אנשים מגיעים לראות את הבית שלהם, היה דורי לוקח את בלומן ויוצא בטריקת דלת.  ביום שחולקו גיליונות העיתון תפסו את דורי גור ועמיקם ביציאה מבית הספר. "אתה חושב שאנחנו לא יודעים?" שאל עמיקם כשהוא חוסם את דרכו של דורי.

"יודעים מה?" היתמם דורי והרגיש שמיצחו מתנקד טיפות זיעה קרות.

"שאתה יודע דברים," אמר גור, שהיה גבוה מדורי בשני ראשים כמעט. "אבל אתה מספיק חכם  בשביל לא לדבר עליהם עם אף אחד ולא לכתוב עליהם בעיתון."

דורי הגביה את ראשו אל גור וניסה להגיד משהו, אבל המילים נתקעו בגרונו. רגלו הארוכה נשלחה אחורה ואחר כך התעופפה קדימה באבחה אחת. הוא בעט בדורי בכל הכוח. חודה של הנעל שחורה-אדומה ננעץ בברך של דורי ופילח את גופו בכאב חד. דורי נשכב על הארץ ושמע את עצמו בוכה. מקופל כמו עובר ראה דורי את הנעליים שלהם בגובה העיניים שלו מתרחקות מהמקום.

השומר שלו חבש לו את הברך והקשיב בסבלנות להשתלשלות העניינים. שני קמטים ארוכים נמתחו במצחו. 

"זה חמור מאוד," אמר, "תצטרך לספר על זה למנהלת." "אני לא הולך לספר כלום לאף אחד," הודיע לו דורי. "אין לי כוח להילחם בכולם-בכנופיה של פרנקל, באבא ואמא שלי, בגעגועים לאופיר, שלא עוזבים אותי לרגע..." ואז פרץ בבכי.

אחרי שהוא גמר את המשמרת במוזיאון, הסיע השומר את דורי הביתה ונתן לו ספר על הרצל, שדורי עוד לא קרא. "אל תתייאש,"הוא אמר לו כשהוריד אותו סמוך לדלת, "בסוף הכל יהיה בסדר."

בלילה ההוא ישן דורי במיטתו של אופיר. הוא נרדם עם הספר שנתן לו השומר. דורי לא זכר מה קרא לפני שנעצמו עיניו אבל הוא זכר שזה היה משהו מפתיע. באמצע הלילה התעורר פתאום דורי והתיישב במיטה של אופיר. ירח דק ניצנץ בחלון והאיר את החדר באור קלוש. החדר היה מלא אופיר. אבל הוא לא היה שם.

"תהיה אמיץ!" שמע דורי פתאום קול פנימי בתוכו. 

זה היה מלך ההר שדיבר אליו. דורי הקשיב שוב.

"תהיה אמיץ!" הוא חזר על דבריו, הפעם בתקיפות.

"לך קל לדבר," ענה לו דורי. "אתה היית חוזה המדינה, הצלחת להזיז הרים, לשנות את ההיסטוריה."

"ואתה חושב שזה היה קל?" הוא שאל את דורי.

"אני לא יודע."

"אז תקרא עלי ותראה שזה היה קשה מאוד."

"קשה קשה, אבל עכשיו הכל מאחוריך."

"נכון, ובגלל זה יש לי זמן לעזור לך. תקשיב לי, ותקשיב לי טוב: בכל מה שאתה קורא ושומע עלי, יש סימנים שיכולים לעזור לך. אתה רק צריך למצוא אותם."

"באמת?"

"באמת!"

"נחמד מאוד מצידך שאתה רוצה לעזור לי," אמר לו דורי, "אבל יש דברים שקשים לי ושגם אם אני אסביר לך לעולם  לא תוכל להבין."

"מה למשל?" הוא היה סקרן.

"למשל... למשל להתגעגע  לאח גדול שמת לך פתאום. אף אחד לא יכול להבין את זה, אפילו לא אתה."

"מה אתה אומר!" לגלוג וכאב היה בקולו. "אז יש לי חדשות בשבילך. אני יכול להבין מצוין. גם לי היתה אחות גדולה שמתה. קראו לה פאולינה והיא היתה החברה הכי קרובה ואולי היחידה שהיתה לי. הייתי בן שמונה-עשרה והיא בת תשע-עשרה כשחלתה בטיפוס ומתה. כל ימי לא הפסקתי להתגעגע אליה. לבתי הבכורה קראתי על שמה."

קולו של הרצל גווע. דורי הדליק את האור.

הספר שאיתו נרדם היה פתוח ביומנו של הרצל ביום ה-7 בפברואר 1878, יום מותה של פאולינה הרצל.

פרק שביעי.

במשך כל יום הלימודים ההוא ניסה דורי לאתר בפניו של עמיקם משהו שיעיד על מה שקרה אתמול, אבל פניו לא הסגירו דבר. כאילו לא זרק אבן מעל הגשר, כאילו לא פצע ילדה. בשיעור הרביעי נכנס גור לכיתתו של דורי ואמר שהמנהלת מבקשת לדבר עם עמיקם. היתה דאגה בפניו. עמיקם קם ממושבו שליד החלון והשתרך באיטיות לעבר הדלת. גור חיכה בסבלנות, השתעשע באצבעות ידיו ובעט בכדור נייר שנח על הרצפה. נעליו בצבעי אדום ושחור גילגלו אותו אל מעבר לדלת.  אחר כך נעלמו שניהם. בימים שבאו לאחר מכן החלו להתאבך ברחבי בית הספר שמועות שנערים מהשכונה, אולי אפילו מהבית ספר שלנו הם שהשליכו את האבן. "אלה רק שמועות," דורי שמע את מיקה מדברת בהפסקה עם אחת מחברות מערכת העיתון, "אני לא מאמינה שמישהו כאן יעשה דבר כזה." באותם הימים דורי לא אמר דבר. הסוד הזה שידעו רק בלומן ודורי. בסוף סיפר דורי את הסוד לאופיר, ב'לבד' שלו איתו, באחד מימי השישי. "אתה צריך לספר," אמר לו אופיר, "לאבא, לאמא, למנהלת, למשטרה. למישהו. מחר ייפגע ילד אחר בגלל שלא עצרו את המשחק המטורף הזה בזמן. הפעם היה מזל, אבל אנשים יכולים להיהרג מאבנים שזורקים מהגשר. אתה חייב לספר!" "אני פוחד," גילה לו דורי בליבו, "ממה שיקרה לי אם ידעו שגיליתי, וממה שיעשו לעמיקם." "הם לא יגידו שזה אתה גילית," אמר לו אופיר. דורי הרגיש שחשוב לו מאוד שהוא יספר. אולי מפני שהוא חושב שבמקום שהוא נמצא יש כבר מספיק אנשים. "בסדר," אמר לו דורי. "אני אחשוב על דרך לספר בלי שידעו שזה אני שגיליתי." "'המדור של דור' צריך להתחיל בכתבה מיוחדת ויוצאת דופן," אמרה מיקה לדורי למחרת, "אני סומכת עליך." דורי דחה את כתיבת הכתבה מיום ליום עד שכבר היה ברור שמאוחר מידי והעיתון עומד להישלח לדפוס. דורי לא יכל בשום אופן להתרכז. מיקה היתה מאוכזבת. "חשבתי שאתה ילד רציני," אמרה מיקה לדורי באחת ההפסקות, כשלדורי נגמרו התירוצים ולה נגמרה הסבלנות. "חשבתי שדווקא מתאים לך להיות בחבורה של המערכת." "אני רציני," ניסה דורי להציל את מה שנשאר, "אבל יש דברים שאני לא יכול לספר." מיקה משכה בכתפיה והסתובבה, ודורי נשאר לעמוד שם מכווץ מתחושה צורבת של החמצה. שלושה שבועות עברו מאז המקרה עם עמיקם ושבועיים מאז נודע לו שהם עוזבים את הארץ בקיץ. דורי היה עצוב מכל כיוון אפשרי כמו מישהו שהזמינו אותו למקום שבו כל הדלתות נעולות והאנשים שנמצאים בחדרים לא רוצים לפתוח. דורי היה לגמרי לבד-ואז פתאום נפתחה לו דלת. הדלת של "חדר הרצל", שחזר משיפוצים, ושם מצא מישהו שרצה לעזור לו. כשהגיע לבית הספר בהפסקה שלפני השיעור השלישי, אחרי שנפרד מהשומר של מוזיאון הרצל, כבר היה לדורי התחלה של אומץ לכתוב את הכתבה המיוחדת והיוצאת דופן, אבל מיקה לא היתה בחצר הצפונית בשביל לספר לה על זה. דורי ראה אותה שוב רק בתחילת השיעור, אבל אז כבר היה מאוחר מידי. בשיעור השלישי נכנסה ניצה היועצת לשיחה שלא מן המניין. "ילדים שזרקו אבנים מהגשר בלילה הם שפצעו את הילדה," אמרה ניצה את מה שכבר נלחש בכיתות מזמן. "אנחנו רוצים לדבר איתכם על משחקי קונדס מסוכנים שנגמרים  באסונות." דורי התכווץ בכיסאו. הוא פחד להסתכל בפניו של עמיקם. פתק נחת על שולחנו:

                             מכנסים ישיבה דחופה של חברי מערכת העיתון.

                             צריך לכתוב כתבה שתגנה את מה שקרה על הגשר.

                             אי אפשר שלא תהיה בעיתון התייחסות לעניין הזה.

                             אני חושבת שמצאתי בשבילך רעיון ל'מדור של דור'. 

                             נפגשים בחמש אצלי. 

                                                                                          מיקה 

דורי הרים את ראשו והסתכל בה "אני יגיע," סימן לה בשפתיו. דורי חזר בצהריים אל בית ריק. ההתארגנויות לקראת הנסיעה הצפויה הריצו את אימו לכל מיני סידורים. היא השאירה לו ארוחת צהריים במיקרו וכתבה שתחזור בארבע. היו לדורי שעתיים לארגן את המחשבות שלו וכשראה שהן לא מתארגנות לו, התיישב על המיטה והתחיל לדפדף בספר שנתן לו הבוקר השומר בהשאלה. "קח ותקרא בבית," הוא אמר לפני שנפרדו. "זו הביוגרפיה שלו, כלומר סיפר תולדות חייו. ותחזיר עד סוף השבוע." דורי דיפדף בספר שריח קליל של סיד נדף ממנו. דורי נעצר בעמוד 37. השנה שם היתה 1874. הרצל בן השלוש-עשרה וחצי מייסד אגודה ספרותית שנקראת "ויר". פירוש השם בגרמנית: 'אנחנו'. זאת היתה אגודה של כותבים, הרצל נבחר לנשיאה, וכך היא פעלה: כל חבר היה כותב משהו לקראת הפגישה, מקריא לחברים את אשר כתב והם היו מגיבים. הם נתנו זה לזה ציונים והעבירו ביקורת. הם אפילו ניהלו פרוטוקול מסודר. הפרוטוקול מראה שעל הצירות שכתב הרצל נאמר שהן "טובות" וש"נתקבלו בשבחים". החבורה התפרקה כעבור חודשיים. אבל לדורי היו על הראש לא חבורה אחת אלא שתיים. והוא ידע שהשנייה, זו שחבריה נועלים נעלי ספורט אדומות-שחורות, לא יקבלו בשבחים את מה שכבר ידע דורי שהוא הולך לכתוב. דורי נכנס לחדר של אופיר והוריד את המדים שלו מעל הקולב. הוא התיישב על המיטה שלו, התכסה במדים והכניס את שתי ידיו לכיסים העמוקים של מכנסי החאקי. בקצות האצבעות יכל דורי להרגיש כמה גרגירי חול שנשארו שם. דורי ישב ככה והסתכל סביב. החדר של אופיר נשאר בדיוק כמו שהה ביום שהוא הלך בפעם האחרונה: המחשב, ערימת הדיסקים, תמונה של אופנוע על הקיר, בקבוק האפטר-שייב, אקוואריום הדגים שאהב, צילום מאיזה טיול שנתי בתיכון וספרים שעמדו לפי הגובה בכוננית על מדפי העץ. דורי ניגש לספרים שלו. היו שם ספרי מתח, מדריכי טיולים בארץ וספר אחד על טיול להודו שאופיר תיכנן לעשות אחרי הצבא. היה ספר על אופנועים, ספר עם צילומים מצחיקים וכמה ספרי שירה. דורי הוריד מהמדף את את ספר השירים שכתב יהונתן גפן. דורי דיפדף בו וריפרף על פני השירים כיאלו אין לו דאגות בעולם. כאילו הוא לא פוחד לכתוב את הכתבה ולא פוחד מעמיקם ולא פוחד שיקרה משהו רע למי שיעבור במקרה מתחת למבחני האומץ של הכנופיה של פרנקל ולא פוחד לאבד את מיקה. ואז פתאום, בתוך הספר הזה מצא דורי שדר מאופיר. זה היה שיר שיהונתן גפן כתב ושהיה מודפס בצורה מיוחדת. וזה מה שהודפס בעיתון בית הספר כמה ימים אחר כך: 

                                                            אמץ יהונתן גפן

                              בעולם הזה                                           גשר צר

                              מפריד בין                                            אדם לחברו            

                              בין אדם                                               לעברו 

                              בין אדם                                               לשברו

                              בין אדם                                               לקברו

                                            גשר צר ואנו כבדים עד מאוד

                                                            וצר

                                                            לי

                                                            צר

                                                            לי

                                                            צר 

                                                            לי

                                                והעיקר לא לרעוד

ולמטה הוסיף דורי:

השיר הזה מוקדש לאמיצים. לאלה שלא צריכים להוכיח דבר. רק פחדנים עושים מבחני אומץ. אבל אמיצים אמיתיים הולכים בזהירות על הגשר, לא מאבדים שיווי משקל וחוצים ועוברים לקצה השני.

פרק שישי.

למחרת בבוקר הגיע דורי מוקדם מתמיד לבית הספר. הכיתה היתה עדיין ריקה ודורי התיישב במקומו וניסה לארגן לעצמו את המחשבות. הוא הוציא מהתיק את העיתון והסתכל שוב ושוב בכתבה בעמוד 2: ילדה נפצעה מאבן שהושלכה מגשר לעבר המכונית שבה נסעה עם אביה בירושלים. המשטרה חוקרת. צילום גדול של הילדה, נישאת בידיו של האיש שאמר "אני רופא", התנוסס על פני שליש העמוד. בקצה הצילום, בזווית הימנית שלו הבחין דורי במין חבל שחור, מתעגל כמו חצי ירח. דורי זיהה אותו מיד: הזנב של בלומן. "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" הביל אותו קול. היא נכנסה לכיתה ובידיה ערימה  של דפים. עיניה הירוקות חייכו חיוך ערני של בוקר ושיער הדבש שלה היה קלוע בצמה על עורפה. "סתם... שום דבר מיוחד..." גימגם דורי לעבר מיקה וקיפל במהירות את העיתון. מיקה הניחה את ערימת הדפים על השולחן שלה. "ו... מה את עושה כאן ברבע לשבע?" דורי אזר אומץ ושאל. "אתמול נבחרתי להיות העורכת  החדשה של עיתון בית הספר," היא אמרה. "יוני, העורך הקודם, התפטר ומינו אותי. בגלל שהעיתון צריך לצאת בעוד שלושה שבועות יש לי המון עבודה. יש פה כמה כתבות שצריך לערוך, לקצר, לתקן קצת שגיאות, אז הגעתי מוקדם כדי להספיק לעבוד בשקט לפני שכולם מגיעים." נגינת קולה היתה נעימה. היא העבירה יד על ערימת הכתבות ולפתע נתנה בדורי מבט ירוק ואמרה, "אולי אתה רוצה לעזור לי?" ולפני שהספיק דורי להתאושש היא המטירה עליו גשם של מחמאות: "יש לך שפה יפה, הציונים שלך בעברית טובים מאוד ולפי התשובות שאתה קורא בכיתה אתה גם כותב לא רע." דורי בלע את הרוק לאט. על הפתעת בוקר כזאת הוא אפילו לא העז לחלום. "נו, מה אתה אומר?" היא שאלה. "אחרי מחמאות כאלה אני לא ממש יכול לסרב," דורי ניסה לגרד את המשפט השנון ביותר שיכל. "יופי, אז קח את זה," אמרה והניחה על שלחנו של דורי קבוצת דפים מודפסים בצפיפות. "אני אתחיל מביקורות על ספרים ואתה תערוך את 'פינת אור'," אמרה והתיישבה בכיסא שלצידי.  'פינת אור' היא פינה שבה התפרסמו בעילום שם מכתבים אישיים שהושארו בתיבה מיוחדת שנפתחה אחת לשבוע. "כאן," אמרה מיקה , "צריך להקפיד במיוחד. שלא יהיו דברים מעליבים, שלא יסגירו סודות. שיהיו רק דברים שיכולים להוביל לטוב." "אני מבין," אמר דורי והתחיל לקרוא ולסמן. דורי ישב לצידה וקרא כל מילה שכתב תלמיד שנעדר מבית הספר עקב מחלה ואיש לא טרח להביא לו שיעורי בית או להתעניין בשלומו. זה היה מכתב עצוב ודורי שיפץ פה ושם, אבל הוא השאיר את המכתב בלשונו של הילד שאף אחד לא זכר. דורי תיקן בזהירות. הוא כל כך פחד לאכזב את מיקה. הוא רצה להיראות חכם ורגיש. אחרי שהיא השמיעה את מה שהיא חושבת עליו. אחרי שסיים דורי לקחה מיקה את הדף. עיניה הירוקות חלפו על פני הערותי  ומברשות הריסים שלה עלו וירדו. דורי ניסה לקרוא בצדודית פניה את התרשמותה ממה שעשה אבל הן היו מרוכזות מאוד וחתומות לגמרי. לבסוף היא הניחה את הדף, חזרה אל השולחן ואמרה רק מילה אחת: "מושלם!" ואז הוסיפה: "עשית עבודה נהדרת!" דורי הסתכל על השעון כדי לזכור את השעה במדויק. היה שבע וחמישה בדיוק. "תגיד," אמרה פתאום מיקה, "תרצה להיות סגן עורך העיתון?" "הסגן שלך, את מתכוונת?" שאל דורי. "כן, אני אפילו יכולה להציע לך מדור משלך, מה דעתך שנקרא לו 'המדור של דור'?" ולפני שדור הספיק לענות נפתחה הדלת ועמיקם נכנס לכיתה.

פרק חמישי.

דורי הגיע לבית הספר בדיוק כשהתחילה ההפסקה ונהר של ילדים גלש במדרגות החוצה. דורי חיפש בעניו אחר מיקה  ילדה שהגיע לבית ספרו באמצע השנה שעברה. בשבועות הראשונים של מיקה בבית הספר דורי תיכנן איך להתחיל לדבר איתה, איך להתקרב אליה ואיך לגרום לה לשים לב אליו. אבל בעוד הוא היה עסוק בתכנונים עמיקם תפס את מקומו. כתמיד היה מעשי ומהיר. החברות החדשה בין מיקה לעמיקם היתה הדבר השני הכי כואב שקרה לדורי בשנה ההיא. בצער גדול הוא ראה איך העיניים הירוקות של מיקה מחייכות לקראתו כל בוקר. שבוע לפני ארוחת השבת שבה נודע לדורי לראשונה שהם עוזבים את הארץ, קרה המקרה ההוא. זה היה באחד מאותם הערבים שלאמו היה מצב רוח קודר במיוחד ואביו עדיין היה בעבודה דורי הרגיש שאמו רוצה להיות לבד. הוא לקח את בלומן הכלב שלהם, ויצא איתו לטיול. בדרך כלל הוא לא מתרחק יותר מידי כדי שבלומן לא יתעייף. אבל בערב ההוא היה לבלומן מצב רוח תזזיתי והם הלכו עד לקצה עין כרם והמשיכו משם הלאה. קצת אחרי השכונה של דורי יש גשר להולכי רגל שמתחתיו עוברות מכוניות. דורי שמע קולות מהגשר, למעלה. דורי הרים את ראשו וראה שתי דמויות עומדות על הגשר. אחרי כמה שניות זיהה דורי את עמיקם. עמיקם עמד כשפלג גופו העליון רכון מעל למעקה. לידו עמד גור מהכיתה השנייה. עמיקם וגור היו השליטים הבלתי מעורערים של השכבה של דורי. מהמקום שבו דורי עמד בחיבור של הגשר למדרכה, יכל דורי לשמוע היטב את מה שנאמר. "אין לך אומץ" אמר גור, "אתה רק מדבר. אנחנו עומדים כאן כבר עשר דקות ואתה משקשק כמו חתול רטוב. אין לך אומץ" הוא אמר שוב. "בוא נלך." "בטח שיש לי," ענה לו עמיקם, "רק צריך לראות שאף אחד לא רואה אותנו." "אין פה אף אחד חוץ משנינו," הבטיח גור. עמיקם שתק. "אתה משתפן!" נשף גור, היה בוז בקולו. "מתערבים?" אמר פתאום עמיקם הוא נשמע עכשיו החלטי ונחוש. "מתערבים!" אמר גור. מתוך החושך ראה דורי איך אבל גדולה נזרקת בקשת ונחבטת על הכביש הריק. "כל הכבוד!" נשמע קולו של גור, "אבל זה היה רק חימום. עכשיו עוברים לדבר האמיתי. תזכור, אתה צריך לחשב את המרחק ככה שהאבן תנחת בדיוק בין שתי מכוניות. אם אתה עובר את המבחן הזה, אתה מתקבל לכנופיה של פרנקל. אם לא, תשכח מכל העסק. בלי מבחן אומץ הם אפילו לא יסתכלו עליך." פרנקל היה שם משפחתו של אחד מבריוני העיר. היה לו רשיון לאופנוע כי הוא עבר את גיל שבע עשרה, והיה לו שפע של זמן פנוי, כי הוא לא למד. "אני פה בשביל לאמן אותך, עמיקם, גם אותי לא היו מקבלים אם לא הייתי עובר את המבחן אומץ הזה." "אבל לא רואים כלום בחושך הזה," ניסה עמיקם להשיג הקלות. "זה מבחן אומץ, עמיקם. מבחן אומץ לא אמור להיות קל." "בסדר,בסדר," נכנע עמיקם.  דמותו הגבוהה והרזה נראתה כמו שרוך בחושך. "או קי," אמר גור. "הנה הרמזור שבצומת מתחלף לירוק, תתחיל להתכונן." שיירה של מכוניות חלפה בכביש אבל דבר לא קרה. אחרי שנעלמו האורות של המכונית האחרונות שוב השתרר שקט. "ידעתי!" אמר גור. הוא נשמע מאוכזב. "רגע," קרא אחריו עמיקם, "תן קצת זמן!" "אין זמן, הכנופיה נפגשת כאן באחת עשרה ויש להם עוד שניים לבחון הלילה." עמיקם שתק. "מי שמתקבל לכנופיה של פרנקל מקבל נעלי ספורט חדשות, באדום ושחור, בטקס קבלה מיוחד, אבל אם אתה פוחד, אז נוותר," אמר גור. הרמזור בצומת התחלף שוב ושיירת מכוניות חדשה החלה זורמת לכיווננו. שתי המכוניות הראשונות גלשו מתחת לגשר ונסעו בבטחה אל מחוץ לעיר. ואז ראה דורי איך גוש כהה עולה ומתעקל באוויר, מרחף בתוך החושך ונוחת בקול ריסוק עז על המכונית השלישית. המכונית נעצרה בחריקת בלמים, מרחק מטרים ספורים מדורי. חור גדול נפער בגגה וזעקות כאב עלו מתוכה ופילחו את הלילה. תוך שניות נעצרו מכוניות ואנשים קפצו מתוכן ורצו להושיט עזרה. מישהו צעק: "אני רופא!" פתח את הדלת והוציא מתוך המושב האחורי ילדה פצועה. ניידת של רשות השידור שחלפה במקרה נעצרה בצד הכביש. הנהג הזמין במכשיר הקשר שלו אמבולנס והאיש שלידו הוציא מצלמה. דורי משך בחוזקה בחגורה של בלומן והתחיל לרוץ איתו בחזרה לעבר הבית. תוך כדי ריצה הסתובב דורי אחורה והסתכל למעלה. הגשר מעל לכביש היה עכשיו ריק מאדם. כשניכנס דורי הביתה אמו ישבה בסלון וצפתה בקלטת הבר-מצווה של אופיר. היא הרימה אליו את עיניה שהיו נפוחות מבכי. "אתה רוצה לאכול משהו?" שאלה.

פרק רביעי.

ביום ראשון בשבע וחצי דורי לקח את התיק ויצא מהבית כמו בכל בוקר. התעודה שלו,חתמה בידי ההורים היתה מונחת לו בתיק בעטיפת הניילון שלה. היא עמדה להימסר למורה תוך הבטחה מפורשת לשיפור. דורי הלך ברגל משכונת עין כרם עד שהגיע להר הרצל. השומר מיום שישי זכר אותו ואמר בחיוך: "מחכים לך בחדר העבודה," והורה בידו על כיוון הכניסה למוזיאון הקטן. חדר העבודה קיבל את פניו של דורי בריח טרי של אחרי שיפוצים. שולחן כתיבה כבד, כורסאות עור בשרניות, מדפי ספרים על הקירות והמון חפצים קטנים שמילאו את החדר העניקו את הרגשה שהוא קם מהכיסא רק הרגע ותכף ישוב. חדרי עבודה הם מין מקומות פרטיים כאלה שיכולים לספר על האדם הרבה מאוד דברים. דורי התחיל לאסוף פרטים. בחדר העבודה של הרצל היו המון דברים  שיכל דורי ללמוד עליו מתוכם. "אתה יכול לקרוא קצת, להסתכל, להריח" הציע השומר לדורי. "הוא היה איש מעניין" אמר והתכוון להרצל. "הוא היה דוקטור ידעת את זה?" "לא" הודה דורי.       "את מתכוון שהוא היה רופא?" חשב דורי על אביו. "לא לא רופא," חייך השומר, "דוקטור למשפטים. הרצל היה משפטן. אבל בעצם..." הוסיף בקול נמוך כממתיק סוד, "הוא לא כל-כך אהב את זה. ההתעסקות  בניסוחים יבשים ובטיעונים משפטיים עיפה ושיעממה אותו. הוא אהב לכתוב!" וכאן הרים את קולו בחזרה: "הרצל היה מחזאי וסופר וגם עיתונאי ידוע מאוד, אתה ידעת את זה?" "עיתונאי וספר?" שאל דורי מופתע. "וגם מחזאי," חזר השומר. "הנה, יש כאן כמה העתקים של מחזות שכתב ושהוצגו בתיאטראות חשובים באירופה. הנה מחזה שקוראים לו ילד מפונק, והנה נסיכים מארץ הגאונות." השומר המשיך לדפדף, "והנה המחזה החשוב שניקרא הגטו החדש, ויש עוד..." דורי הסתכל בדפים המצהיבים הכתובים בגרמנית, שפה שלא ידע בה אפילו מילה אחת ומיד אמר: "גם אני כותב אתה יודע את זה?" השומר עצר את בחישתו בדפים הישנים והסתכל על דורי מופתע. "באמת?" שאל. "כן" אמר דורי והוסיף מיד: "אני מתכוון להיות בעצמי סופר או עיתונאי. אבל אני לא בטוח שאני כל כך טוב בזה. בשנה שעברה הגשתי סיפור לתחרות הבית ספרית, אבל לא זכיתי בשום דבר, אפילו לא בציון לשבח." "והיית מאוכזב?" שאל השומר. "קצת" הודה דורי, "כי גם לפני שנתיים הגשתי ולא זכיתי. אז החלטתי לא לנסות יותר את העסק הזה של תחרויות. עכשיו אני כותב לעצמי, מנהל יומן אישי ויש לי תור קטן בעיתון בית הספר." "אז אתה בכל זאת עיתונאי," צהלו עיני השומר, "זו התחלה טוב מאוד. ולגבי הסיפורים, אתה לא מתכוון להתייאש, אני מקווה". "אני לא מתכוון, אבל זה יוצא לי ככה." "רגע, רגע, איש צעיר," אמר השומר, "איך אמרת שקוראים לך?" "לא אמרתי." "אז תגיד עכשיו." "דור. אבל כולם קוראים לי דורי." "דורי???" "כן" "דורי מה?" "דורי לב" השומר סגר בטפיחה את קלסר המחזות של הרצל ונתן בדורי מבט משתומם כאילו נחת ברגע זה מכוכב אחר. "משהו מוזר מאוד קורה פה," מילמל בשומר, "מוזר מאוד..." השומר חג סביב דורי, סקר אותו מכף רגל ועד ראש. ודורי נשאר לעמוד בלי לזוז כאילו יש עליו ציפוי דקיק ושקוף, שאם אעשה תנועה הוא עלול להתרסק ולחבל לשומר בתגלית החדשה. "אל תזוז" אמר השומר, כאילו גם הוא ידע על הציפוי השקוף. "אני רוצה להראות לך משהו." הוא גרר סולם קטן אל אחד המדפים הגבוהים, הוריד מעליו  כמה כריכות עור שהחזיקו בתוכן דפים רבים, הניח אותן על השולחן ואמר: "כשהגעת לכאן  ביום שישי, בדיוק כשהסתיימו  השיפוצים והמוזאון נפתח מחדש,כבר אז היתה לי הרגשה משונה לגביך. נראית לי נסער מאוד. ההתעניינות הזאת שלך בהרצל, הדחיפות לדעת עליו דברים, כל אלה הפתיעו אותי מאוד. לא כל ילד מתעניין ככה בהרצל. ילדים מתעניינים בשחקני כדורגל,מחכים להם אחרי המשחק לקבל חתימות,אבל הרצל... זה לא רגיל..." דורי המשיך לעמוד  כמו פסל והניח לשומר  להתפעל  ממנו בלי להפריע. "והנה אתה מגיע לכאן כבר בשמונה בבוקר עם התסכול הספרותי שלך והשם המשונה שלך והמבט והמבט הזה שמוכר לי למרות שלא ראיתי אותך אף פעם..." השומר כריכת עור אחת באצבעות זהירות, עילעל בדפים כמחפש בהם משהו ואמר, "אני חושב שאתה אפילו לא מעלה בדעתך מה אנחנו עומדים לגלות כאן..." ואז נעצר. "הנה היומן של הרצל. גם הוא הקפיד לנהל יומן. תשמע מה כתוב כאן," והשומר תרגם מגרמנית: "סתיו 1883. מספטמבר. שוב הגשתי יצירה לתחרות סיפור קצר ושוב נכשלתי. הסיפור שלי לא זכה אף לא בציון לשבח. אולי אסתלק משאיפותי הספרותיות ואהיה פרקליט בכל זאת". השומר המשיך ודיפדף ביומן הכרוך, נעצר שוב ואז אמר: "תקשיב טוב מה קרה שנתיים אחר כך: ספטמבר 1885 . כמו בשנים הקודמות גם השנה השתתפתי בתחרות ספרותית. גם הפעם לא הוענק לי הפרס הנכסף, אולם הסיפור שלי זכה בציון מיוחד והוכתר בשבחים על צורתו ועל תוכנו. אני מאושר מאוד. לא אהיה פרקליט. אני סופר!" השומר הרים את ראשו מן הדפים והסתכל על דורי. "אתה רואה, גם לו היתה התחלה קשה אבל הוא לא התייאש. אנשים גדולים באמת לא מתייאשים אף פעם, הם ממשיכים לנסות. אם אתה מרגיש  עמוק בתוך ליבך שיש משהו שאתה אוהב לעשות ורוצה להצליח בו אסור לך להרים ידיים, זה מה שאני חושב." אמר השומר. דורי לא ענה הוא היה מבולבל מכדי להגיד משהו שלא יישמע טיפשי. השומר טיפס חזרה והחזיר את היומנים למקומם. "אני רואה שאתה די מתמצא בהרצל," אמר דורי לבסוף. הוא השחיל את כריכות העור בין הספרים האחרים ואמר לדורי: "כבר הרבה הרבה שנים שאני שומר כאן בהר. בשעות שאין מבקרים במוזיאון אני פותח את הספרים והמסמכים וקורא. גרמנית היא שפת האם שלי וכשאני קורא את הדברים של הרצל שנכתבו ברובם בשפה זו אני יכול להבין לא רק את מה שכתוב, אלא גם את מה שמסתתר בין השורות. כשאני מסיר את האבק מהמוצגים אני חושב עליו. איש אחד ששינה גורל  של מיליונים. בשעות הריקות למדתי להכיר אותו. אני יודע עליו כמעט כל דבר." "ואני חשבתי שאתה רק שומר." פתאום אמר דורי.  השומר ירד מהסולם. "אני שומר. בעיקר  זיכרונות. ככה זה אצל אנשים בודדים. זיכרונות וחתולים, זה מה שהם מגדלים." דורי הרגיש שהשומר מתחיל להתעצב וניסה לשמחו "איזה מין ילד הוא היה?"  שאל. "איזה ילד הוא היה, אתה שואל... הוא היה ילד שחלם בהקיץ, שהיה לו דמיון מפותח, שהמציא סיפורים ושאהב לקרוא. היה לו קשר מצוין עם ההורים שלו, הוא אהב אותם מאוד. הם תמיד דאגו לו ושמרו עליו. זה קצת הציק לו לפעמים שדואגים לו כל הזמן, אבל הוא היה סלחן כלפיהם, בעיקר אחרי האסון שקרה במשפחה. אה, והוא אהב מאוד להיום לבד." דורי חשב בליבו שהילד הזה הוא ומיד שאל, "ואיזה תלמיד הוא היה, הרצל?" השומר חייך. "את כיתת אלף הוא התחיל בבית הספר היהודי בבודפשט, עיר הולדתו, אבל לא אהב את בית הספר הזה. בגיל עשר העבירו אותו הוריו לבית הספר  הריאלי העירוני בעיר כיוון שהרצל התחיל להתעניין במדעים  וחשבו שיהיה לו שם טוב. היו לו לבנימין זאב הצעיר כמה המצאות טכנולוגיות מפתיעות למדי לגבי ילד בגילו. בגיל תשע, למשל, כשכל עיתוני התקופה דיווחו  על פתיחתה החגיגית של תעלת סואץ במצרים, גילה הרצל לאבא שלו שהוא מתכנן, כשיגדל, לכרות במיצר פנמה תעלה שתחבר את האוקיינוס השקט עם האוקיינוס האטלנטי. שמעת פעם דבר כזה? ילד בכיתה ד' שחושב על כריית תעלות שמחברות אוקיינוסים..." דורי נשף בהתפעלות. "אגב, באותו מעמד הוא גם השביע את אבא שלו לשמור את הדבר בסוד." הוסיף השומר, "כדי שלא יבוא מישהו אחר ויקדים אותו. ארבע שנים הוא למד בבית הספר הריאלי, אבל הצלחה מסחררת בלימודים לא היתה שם. ציוניו בגרמנית, השפה שבה למדו בבית הספר, וגם בהיסטוריה היו אומנם טובים, אבל הוא היה תלמיד בינוני במתמטיקה, בגיאומטריה ובשאר המקצועות הריאליים. משנה לשנה נעשו ציוניו במקצועות אלה גרועים יותר והמתמטיקה, שלא האירה לו פנים דיכאה אותו.  מה שהלהיב אותו באמת היו ספרות והיסטוריה. הוא היה ילד סופר. כשהיה חוזר הביתה מבית הספר היה נכנס לחדרו, סוגר את הדלת ויושב לכתוב. ההורים שלו לא ממש היו מאושרים מהעניין." דורי חשב לעצמו שגם הילד הזה זה הוא, הוא הרגיש שהנשימה שלו נחלשת ושהתעודה שלו מזיעה בעטיפת הניילון שלה בתיק. "ואיך אדוני במתמטיקה?" שאל השומר. "שישים בקושי, ובגיאומטריה גם," גילה לו דורי. "ובהיסטוריה?" "תשעים." "ובספרות?" "מאה." השומר העביר יד על מצחו. "עשרים ושתיים שנה אני כאן, ודבר כזה עוד לא ראיתי," אמר וסימן לדורי לגשת לקצה השני של החדר. "אני רוצה להראות לך משהו, ותיקח הרבה אוויר." דורי מילא את ראותיו אוויר. "הנה תרגום לעברית של מכתב שכתב תיאודור הרצל לאביו בגיל שש, ושאמו שמרה בקפדנות יחד עם פתקים נוספים במגירה מיוחדת בארון הבגדים שלה. את המכתב הזה הוא כותב בגעגועים לאביו שנסע לכמה שבועות בענייני עסקיו." הוא יישר את הדף הלבן וטפח עליו באצבעו. "תקרא את זה." הורה לדורי. דורי קרא: אבא אהוב מאוד, גם אני בריא ושלם ומשתוקק מאוד לראותך שוב ברכות מבנך הטוב, דורי. "לתיאודור הרצל קראו בבית בשם החיבה 'דורי'," אמר השומר. "כמו לי" אמר דורי בשקט. "וזה עוד לא הכל," אמר השומר בנשימה קצרה, "הרצל זה תרגום בגרמנית של המילה העברית 'לב'." כשיצא דורי השעה היתה כמעט 10:00 ושמש חמה עמדה אמצע השמים וטיגנה את ההר. דורי היה צריך לחשוב עכשיו על תירוץ טוב למורה, מדוע הגיע לבית הספר רק בשיעור השלישי, ועוד בלי פתק.